כשקראות הלכתית מחללת את קדושת ישראל

המיקום של החתונה היה מושלם: החווה רחבת הידיים של משפחת החתן, שבמרכזו היקב, יקב בוטיק ארצישראלי שעליו גאוות המשפחה. לא מדובר במשפחה דתית, אבל בהחלט כזו שמחוברת למסורת ועושה ציונות – והחתונה הייתה כדת משה וישראל, בניצוחה של משפחתה הדתית של הכלה.

החווה המארחת פתחה את שעריה לקייטרינג בכשרות מהודרת, ואירחה בכבוד את הרבנים החשובים שכיבדו את האירוע בנוכחותם; אבל כשהחתן בא לקדש את הכלה, ביקב של משפחתו – הוא היה צריך להשתמש ביין מבחוץ. יין הבית, מהייצור המשפחתי שלו, לא היה יכול לעבור את עורכי החופה – הוא "לא כשר". מדוע? כי המשפחה המייצרת אינה דתית, ובעיני הפסיקה הרווחת (המוטעית והמבישה, כפי שנראה מייד) היין שהם מייצרים נחשב כ"יינם" של גויים, שאסור כביכול משום גזירת חכמים.

במדור הקודם הזכרנו את גזירות חכמים על הרחקה מן הגויים. מהרשימה הארוכה שמקורה בארץ ישראל, בתקופה בה רבו הנכרים בתוך האוכלוסייה המקומית – הגזירה העיקרית ש'תפסה' ואף הוחמרה עם הדורות היא גזירת 'יינם' של הגויים. גזירה זו 'ספגה' לתוכה בתהליך היסטורי והלכתי מעניין גם את החומרות הכרוכות באיסור אחר וחמור יותר – איסור יין נסך.

החשש שנגיעה ביין היא חלק מהקדשתו לעבודה זרה, הביאה לדין שאוסר כל יין שהיה בו מגע (מכוון) של גוי או 'שכשוך' של הבקבוק מטעמו. החומרות הללו אמנם נוגעות לעבודה זרה – ולכן לכאורה היו צריכות להיעלם כאשר מדובר בגויים שאינם עובדי עבודה זרה, כמו רוב הגויים בימינו; ובכל זאת, כנראה מתוך מגמה (מודעת או לא מודעת) לשמור על ההרחקה מן הגויים, החילו את החומרות הרבות הללו של יין נסך גם על מה שמכונה "סתם יינם", כלומר יין של גויים שאין בו שום כוונה של עבודה זרה. כך נוצרה המציאות הנראית אולי תמוהה במבט ראשון: במרכולים בחו"ל, המדפים הארוכים של היין הם מצד אחד האזור הכי 'כשר' בסופר (מבחינת הרכיבים), ומצד שני אזור שכולו נמצא 'מחוץ לתחום' למי ששומר על כשרות כדת משה וישראל.

אבל מה לכל זה ולחילוני מהיקב בפתיחה?

התשובה הפשוטה היא שיש כאן שילוב בין 'קראות' הלכתית, כלומר שימוש בקטגוריות לאחר שמשמעותן השתנתה לחלוטין, ובין ניסיון כפייה חינוכי. בעבר, השבת הייתה סימן מובהק לשייכות לכלל ישראל. מוטי ארד, בספרו "מחלל שבת בפרהסיא – מונח תלמודי ומשמעותו ההיסטורית", מראה כיצד באימפריה הרומית יהודים שביקשו לצאת מהקולקטיב היהודי קיימו מעין 'טקס' פומבי של התנערות מהיהדות – על ידי חילול שבת הפגנתי ברכיבה על סוס בכיכר העיר. ארד, אגב, לא הגיע למחקר הזה במקרה: גם לו היה יקב, וגם הוא גילה שמגע ידיו אוסר בעיני משגיחים את היין הישראלי למהדרין שהוא בצר בהרי יהודה.

בעקבות קביעת חכמים, כתב הרמב"ם (הלכות שבת ל) כי "המחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם" – כמוהו כגוי, ומגעו ביין אוסר.

כואב מאוד שחלקים רחבים בעם ישראל חדלו מלשמור את השבת בצורה ההלכתית המסורתית המקובלת; אבל המציאות מלמדת שכבר דורות אין כל זיקה בין שאלת שמירת השבת לבין השייכות לעם ישראל. יהודים 'מחללי שבת' מקיימים מצוות רבות מאוד, בוודאי מצוות של זהות כמו ברית מילה – וגם מוסרים את נפשם על זהותם היהודית והישראלית.

חילול שבת בפרהסיא אינו מהווה הצהרה על עזיבת היהדות, חלילה; הוא לכל היותר מהווה הצהרה על זהות חילונית או על עזיבת הדתיות. יש פוסקים שבעיניהם הדבר לא משנה: אם לחכמים היה חשוב למנוע התבוללות עם הגויים – לנו חשוב למנוע התבוללות עם חילונים, או לפחות להשתמש בסנקציה ההלכתית הזו של פסילת היין כדי למחות על זילותה של השבת – ולהדגיש שרק שומרי השבת הם "יהודים אמיתיים". זוהי עמדה מבישה, המבטאת את האסון שהושת על עם ישראל בעקבות 'הפרדת הקהילות' ויצירת ה'אורתודוקסיה': אובדן ההבנה מה הוא עם ישראל – ועם מי כרת הקב"ה את בריתו.

האויבים שלנו, מסתבר, לא קונים את ההבחנות הללו.

בישראל של היום הרבנות אינה נותנת הכשר ליקבים שבהם לא כל המועסקים שומרי שבת. בהיעדר הכשר, לעיתים קרובות היין הוא גם טבל (כלומר לא מפרישים ממנו תרומות ומעשרות), וייתכן שגם באמת 'יינם' – בשל העסקת עובדים זרים בתהליך הייצור.

אך בעל יקב 'חילוני' המעוניין שיינו יהיה כשר, יכול לעשות זאת גם בלי להדיר את עצמו מהייצור: עליו להתייעץ עם תלמיד חכם, שילמד אותו כיצד להקפיד על מצוות התלויות בארץ, ולשמור על ייצור היין מפני שותפות של גויים (אמיתיים). דומני שיש בארץ גם גופי כשרות שאכן נותנים את ההכשר ליקבים כאלה – ומצילים אותנו מעט מחילול השם הנורא שתיארנו קודם.