האם חינוך מיני רלוונטי לנוער הדתי?

האם שיחה על מיניות עם בני נוער דתיים היא רלוונטית, כאשר הם אמורים בכלל לשמור נגיעה? איך מתווכים את הפער שבין האיסורים שלפניי, לימים שלאחר החתונה בצורה בריאה? והאם זה בכלל תפקידם של ההורים? יצאנו לבדוק

מה שהיה פעם טאבו מוחלט במגזר הדתי; מורות שדוחפות לבני הנוער את הספרון "מגע הקסם", משל שאני זוכרת כמצמרר על עגבניה ממוששת או יהלום ייחודי ונוצץ ("אז מה את בוחרת להיות?" – המורה החרדית באולפנה שלי תוהה בקול תקיף), נערים צעירים הנושאים עמם משקולות כבדים של ייסורי מצפון ובלבול על הוצאת זרע לבטלה, ליל כלולות כליל אימה – כל אלו קיבלו תפנית מדהימה בשנים האחרונות, עד כדי כמעט הצפה, של עיסוק במיניות, מדריכי ומדריכות מיניות, הרצאות, ימי עיון ועוד, וגם, ההורים של היום – אלו שקראו לפני לא הרבה מדי שנים את הספרון ההוא שהותיר עליהם את חותמו, ולאו דווקא במובן הטוב של הדבר, מגיעים לזה עם ההבנה שאפשר אחרת.

איך מחנכים למיניות – כשלא אמורה להיות מיניות? הרי, בזמן שרבות מהאמהות החילונית יושבת עם בנותיהן בנות ה-15 וקובעת להן תור לרופא נשים כדי לקבל מרשם לאמצעי מניעה, להורים דתיים לכאורה אין טעם לשוחח עם ילדיהם על מיניות, כשזו אמורה להגיע רק אחרי החתונה, וקל וחומר כשהם לא אמורים לגעת בבני המין השני אפילו בקצה הזרת.

שאלתי את ד"ר יניב אפרתי, מרצה בכיר בפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר אילן שחוקר את תחום ההתנהגות המינית שנים רבות, האם צריך לעשות לבני הנוער שלנו את "השיחה"?

"התפיסה של 'השיחה' זו תפיסה ישנה שנובעת מבלבול של ההבנה של מה זה מיניות בכלל", הוא משיב. "מיניות זה לא יחסי מין. מיניות זו הגדרה רחבה הרבה יותר שקשורה לתשוקה אבל גם קשורה לאינטימיות, לאהבה, לדימוי גוף, לדימוי עצמי גופני, לחיבוקים, לחום, לקשר, לתקשורת. בגלל הבלבול שיש בין מיניות למין, אנחנו לעתים נמנעים מלשוחח עם הילדים על זה – 'מה, אני אדבר איתו על יחסי מין? זה לא שייך, הוא ילד קטן'.

"גם המונח 'שיחה' הוא מטעה", ד"ר אפרתי מוסיף. "הוא מניח שיש שלב מסוים שצריך לדבר עם ילד על מין, אבל מיניות נמצאת מגיל אפס. בזה שאני מחליף לילד חיתול, מחבק, אומר לילדה שלי שהיא מהממת ושתאהב את עצמה, בזה שאני מייצר איתם תקשורת – אנחנו כהורים מדברים מיניות כל הזמן. החיים מעמידים בפנינו כל כך הרבה אפשרויות והזדמנויות ולא צריכים לחכות לשיחה כזאת; כבר בגיל קטן במקלחת כשהם נוגעים בעצמם, מסבירים שאסור לגעת ללא רשות במישהו אחר, אנחנו משוחחים על מיניות כבר בגילאים הקטנים. ההתפתחות המינית מוקדמת מבעבר; החשיפה של החברה שלנו למיניות היא גדולה יותר, זה בא לידי ביטוי גם בלבוש, במסרים המיניים שעוברים בפרסומות, בתכניות ובסדרות, וזה יוצר הזדמנויות שאפשר לקחת בשתי הידיים כדי לשוחח על מיניות עם הילדים".

ד"ר מיכל פרינס מנהלת מרכז יה"ל ומחברת הספר "פשוט לרצות", מסכימה עם הדברים: "חינוך מיני זה דבר הכרחי – זו לא בחירה. הנוכחות ההורית בנושא הזה היא קריטית, ההורה חייב לדבר עם הילד שלו על זה, וזה משהו שבונים מגיל אפס. מבחינתי זו כבר מזמן לא שאלה האם צריך, אלא איך עושים את זה ובאיזה גילאים, ואיך מכשירים את עצמנו כהורים להיות הכי טובים בשביל הילדים שלנו בתחום הזה. צריך להבין שחינוך מיני זה לא בהכרח חינוך ליחסי מין, אלא זה משהו מאוד רחב שמתייחס לגוף שלנו, לאיפה אנחנו כלפיו, האם יש מקום לנוכחות שלו בחיים שלנו, וכמובן מהצד השני להתייחס לביטויים של מיניות – מה רלוונטי לבני הנוער הדתיים בגילאים השונים ומה לא רלוונטי אליהם, אבל הם עדיין נחשפים אליו – וזה המקום שלנו כמתווכים עבורם".

 

אם פעם בני זוג שנגעו שמרו מאוד שאף אחד לא יראה שהם נוגעים – היום ברשתות החברתיות רואים בתמונות ש(כמעט) כולם נוגעים

משהו באמצע

גם אם זה מביך אותנו, מוזר עבורנו או אפילו משתק אותנו מתוך העולם הדתי שלנו – אנחנו כמעט ומחויבים, כהורים, לשוחח עם הילדים שלנו על מיניות. ד"ר אפרתי הראה במחקריו שתקשורת בין הורים לילדיהם, באופן כללי, ותקשורת סביב מיניות, היכולת לייצר שיח בתוך המיניות, הם מרכיב מאוד משמעותי בהתנהגות מינית בריאה של ילדים/ בני נוער.

איך נוכל לתווך לילדים את העולם המיני בצורה מיטבית?

"ראשית, אתה לא יכול פתאום בגיל 13 להגיד – 'טוב, רציתי לדבר איתך על משהו ואז לדבר על מיניות'. צריך, כאמור, שנים קודם לייצר תקשורת ולעבוד על זה", פותח ד"ר אפרתי. "ואז, ישנם כמה סוגי תיווך. יש את הקצוות – הכל אסור, או – הכל מותר. שני התיווכים הללו לא עובדים מספיק טוב בנושא של מיניות, ולא ימנעו התנהגויות סיכון. יש את התיווך הפעיל השלילי, של הורים שיושבים עם הילד לשוחח איתו בנושא, ומסבירים לו עד כמה צריך להתרחק ממיניות, ושפורנוגרפיה זה דבר נורא ואיום. ויש, את התיווך הפעיל החיובי – שם מדברים על כמה מיניות זה דבר מקסים, ולא משתמשים רק ב'אל תעשה'. וגם אם מדברים על פורנוגרפיה – מתבוננים יותר לעומק ובוחנים – למה צופים בפורנוגרפיה? אולי זה בא מצורך לתקשורת, לחום, לרצון לקשר, וזו הזדמנות לתווך את העולם המיני בצורה בריאה וחיובית, בשביל הרגעים שאחרי הנישואין.

"אני אומר למתבגר/ת איזה דבר נפלא ובריא זה מיניות וזה רק צריך לבוא בתוך העולם של הנפש – עם האדם הנכון במקום הנכון, וזאת במקביל לאיסור הנגיעה ולעולם הדתי שלא מאפשר כל כך את הביטויים המיניים, אבל כשילד מתפתח ומבין שמיניות זה דבר מקסים ושווה לחכות לו ומה שהוא מרגיש זה לגיטימי וגם אם זה לא קל לו – זה בסדר, אז כשהוא יבוא לתוך הממסד ולתוך הביטוי המיני בסוף זה יהיה ממקום חיובי וטוב".

מיניות בתוך מסגרת

ד"ר פרינס מתארת שבני הנוער של היום – ובמספרים גדלים לאחר משבר הקורונה – נחשפים בשיעורים מאוד דומים לפורנוגרפיה למשל, כמו בציבור הכללי: "המספרים גבוהים גם אצל נערים וגם אצל נערות, שלא לדבר על פגיעות מיניות, והקורונה האיצה תהליכים; שאלות של ילדים על זהות מינית ומגדר ועיסוק שלהם בזה מכיתה ו'-ז', בדברים שפעם היו צפים בכיתה י"א. זה משהו שצריך לתווך אותו, לדבר עליו ולהתייחס אליו. הילדים חשופים להמון מידע מבחוץ, וברגע שהורים מתווכים את המידע הזה האפקט אחר לגמרי. הילד גדל במקום שהוא מבין יותר, המידע מהימן יותר, הוא יכול לשאול שאלות, יש ערוץ פתוח בין ההורים לילדים".

לד"ר אפרתי חשוב לסנגר על הנוער שלנו: "יש לנו בני נוער נפלאים. נוער מקסים וערכי שעושה המון דברים טובים, וזו הנחת יסוד מאוד מאוד חשובה. גם בתקשורת וגם בהמון פורומים שונים אומרים עד כמה הנוער שלנו מדרדר, אבל הנוער שלנו עוסק בכל כך הרבה דברים חיוביים; גמ"חים ותנועות נוער – אז יש פורנוגרפיה, יש סיגריות, יש התנהגויות סיכון – זה לא בסדר, אבל אני בוחר להסתכל על זה כמשהו שאפשר להביט עליו ולהגיד – זה קיים, זה נמצא, זה חלק התפתחותי שנמצא בקרב בני נוער והייתי רוצה להיות שם כהורה כאיש חינוך וללוות את המקום הזה ולהיות רלוונטי גם עבורו".

אז איך ניגשים לזה בכלל, מול מתבגר/ת זועם שחושב שהוריו נולדו בתקופת המנדט? חשוב שתהיו שלווי נפש כלפי הנושא. במחקר שפרסם ד"ר אפרתי הוכח שככל שיש יותר חרדה של ההורים בנקודה הזו וזעזוע כלפי הנושא – היכולת שלהם לתווך מיניות נמוכה יותר. מחקרים נוספים שלו הראו שכשאבות דתיים דיברו עם בניהם על מיניות זה היווה גורם מגן מפני התנהגות מינית לא מותאמת.

ובגלל עולם הערכים הדתי, המסרים צריכים להיות מורכבים – מהזהות שלנו כאנשים דתיים ושומרי הלכה ומהיותנו אנשים מערביים שחיים בעולם הזה – ובכלל, אנשים עם גוף. "אם נדבר רק דרך זהות אחת אנחנו בעצם מזניחים זהויות אחרות ובני הנוער קולטים את זה ומרגישים שאנחנו לא רלוונטיים", ד"ר פרינס סוברת, וממשיכה:

"החינוך המיני הדתי הוא חינוך של מיניות בתוך מסגרת. השאלה היא מהי המסגרת שאני מציבה. אמנם יש דברים שנשארו מהאווירה של פעם, אבל היום החינוך המיני יכול ללכת למקומות אחרים או להתמודדויות אחרות. לפני 20 או 30 שנה הסיפור של שמירת נגיעה מאוד הבחין בין מישהו דתי ללא דתי, אבל היום שמירת נגיעה היא לא 'הדבר', גם אם המחנכים מדברים עליה כ'הדבר', בני הנוער במשא ומתן מול עצמם עם הדבר הזה. אם פעם בני זוג שנגעו שמרו מאוד שאף אחד לא יראה שהם נוגעים – היום ברשתות החברתיות רואים שכולם נוגעים בתמונות. צריך לבחון איך מעבירים את המסרים ומאיזה מקום אנחנו מחנכים בצורה שתהיה לזה משמעות".

'זה לא באמת אסור'

ומסתבר, מהפך – רבים בציבור הדתי פתוחים יותר ומדברים יותר על מיניות מאשר בציבור החילוני. זה נובע מכך שאנו ממש נדרשים לזה, בגלל עולם הערכים הדתי שמתקיים לצידה של התרבות והחברה שאנו חיים בה, שם המיניות נוכחת בעוז. וגם, הציבור הדתי, בהמשך לעולם הערכים שלו, נמצא יותר בקונפליקטים: "בציבור החילוני רואים את הפורנוגרפיה, למשל, במקום מסוים כחלק מהתפתחות, התנסות וסקרנות, אבל בעולם הדתי לא יכולים לראות את זה ככה וזה לא מקובל, וזה מייצר איזה שהוא קונפליקט סביב זה, ואז ממילא צריך יותר לדבר ולשוחח על זה", מסביר ד"ר אפרתי, ומוסיף: "ובהמשך לכך, כשמדברים על מיניות, ההורים בציבור החילוני לוקחים את זה ישר לקצה – למקומות של יחסי מין. אבל כשהציבור הדתי מדבר על מיניות הוא לא הולך לשם – הוא יותר עוסק בתחום של חשיפה לתכנים לא מתאימים ודברים כאלה. יותר קל לו באיזה שהוא מקום לשוחח על זה כי מבחינתו לדבר על מיניות זה לא ללכת עד הסוף ולדבר על אמצעי מניעה וכדומה".

ד"ר פרינס: "מיניות זה דבר מאוד רחב, זו היכולת של בן אדם להסתובב בעולם ולהגיד 'נעים לי, אני מרגיש בנוח', אני יכול להגיד שהקב"ה נתן לי מתנות ואני נהנה מהן. הקב"ה ברא אוכל לא רק כדי שנהיה שבעים אלא כדי שנהנה מטעמים, ובהתאמה; כשמדברים על מיניות לא דרך מעשה מסוים- כדי שנוכל להביא ילדים לעולם, אלא דרך זה שהקב"ה ברא איזו שהיא מערכת שנועדה לתת לנו טעם לחיים – אז הסיפור הוא לא קדוש או לא קדוש, הצלחתי או לא, ליל כלולות וכדומה, אלא, השיחה היא הרבה יותר רחבה, היא בעצם על מה אנחנו עושים פה בעולם.

"או, חינוך לחיים של גוף – האם אני מכיר את הגוף שלי? נעים לי אתו? האם הגוף שלי מקבל מקום בעולם? אם השיח הזה נוכח בבית, והוא לא חייב להיות קשור דווקא למיניות, ואם ילדים רואים את ההורים שלהם נותנים מקום לגוף שלהם, אז בעז"ה גם כשהם יגדלו החוויה לא תהיה טראומטית – 'מאיפה הגוף הזה נחת עלי עכשיו?' ו'פתאום הכל נוכחות של גוף'. זה הרבה יותר רחב מזה".

בחינוך מיני בעולם הדתי גם הקב"ה ישתלב בשיחה, והחבל הלא דק שבין התנהלות של שנים תחת 'איסורים' ובין הסרת הלוט כאשר מגיעים ליום הנישואין – מצריך התנהלות שתסייע לילדים להפוך לאנשים בוגרים שייגשו לנושא בצורה בריאה ולא מבועתת, לאחר שיינשאו.

גם ד"ר אפרתי מאמין שבעולם הדתי חשוב להקפיד לפתח את נושא המיניות בצורה חיובית ובריאה, כדי שלא יצופו בעיות בנישואין: "אם היחס לנושא המיניות הוא מתוך מקום של הרבה בושה, אשמה והסתרה ו'איזה מן אדם אתה?' ו'איך אתה יכול להתנהג בצורה כזאת?', אחר כך, כשמגיעים לממסד הנישואין, הקולות האלה צפים שוב ועלולים להבנות מיניות לא תקינה. כי זה לא באמת 'אסור'. זה מותר, זה יפה, מקסים, מקודש ומדהים – בתוך המסגרת של העולם הדתי. זה לא טמא, זה לא מלוכלך, זה לא מגעיל – מסרים שלצערי הרב הועברו בעבר".

כשילד מתפתח ומבין שמיניות זה דבר ששווה לחכות לו ומה שהוא מרגיש זה לגיטימי וגם אם זה לא קל לו – זה בסדר, אז כשהוא יבוא לתוך הביטוי המיני בסוף זה יהיה ממקום חיובי וטוב

ולמרות ריבוי המנטורים, המנחים ומדריכי החתנים והכלות – אף אחד לא יעשה את העבודה הזו בשבילכם.

ד"ר אפרתי: "אני מאוד מאמין שמי שהכי הרבה משפיע על ההתפתחות של הילדים אלו ההורים. חשוב שיהיה חינוך למיניות ושהחברה תאפשר שיח בריא – אבל בסוף ההורים הם האטמוספרה שהילד חי בה בבית – האם הוא רואה יחס מכבד של האבא לאמא, איך האהבה שלהם באה לידי ביטוי? ובנוסף, כשאנחנו רואים אותם כסובייקט, נותנים להם מקום, מאפשרים להם לשוחח על זה ולהרגיש טוב עם עצמם – זו הכנה לתוך חיי הזוגיות וגם למיניות שלהם אחרי החתונה".