פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"אחרי החגים" כבר פה. כבכל שנה מצווים אנו "להתחיל מבראשית", תרתי משמע. שנה חדשה של התחלות ותקוות ותפילות לעולם טוב יותר, צודק יותר, מוסרי יותר.
כל כמה שלא נשוב ונקרא בפרשת בראשית, תמיד יתגלו לנו בה פנים חדשות, ובכל יום יהו הדברים בעינינו חדשים. המעשה המופלא של הבריאה, יצירת האדם, החטא ועונשו.
אחד הפסוקים המרגשים במעשה הבריאה הוא יצירת האדם. "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".
תשע עשרה תיבות שמקפלות בתוכן עולם ומלואו. מעשה יצירתו של אדם, נזר הבריאה, שנברא בצלם א-להים, ותפקידו לשלוט בעולם, לשפרו ולשכללו.
הלכות גדולות בתורת האדם ובתורת המשפט נלמדו מפסוק קטן זה. היותו של אדם ברוא בצלם א-לוהים מחייבת כל אחת ואחד מאתנו לכבד כל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדל דת, גזע ומין.
יתר על כן: בריאת האדם יחידי, ממנה יתד לעקרון קדושת החיים (והזכות לחיים) ולערך היסוד של השוויון. "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך" (משנה סנהדרין ד, ה. כך בכתבי היד הטובים של המשנה. בכתבי יד מאוחרים נוסף: "נפש אחת מישראל").
לצד עקרונות היסוד, מציבה פרשה זו אתגרים פרשניים ותיאולוגיים. השימוש בלשון רבים, "נעשה אדם", היה כר לפולמוס תיאולוגי רחב בין אמונת ישראל הדוגלת בכך שהקב"ה, הוא ואין זולתו, ברא את העולם, לבין הדוגלים באמונות של 'שיתוף' וכיוצא בהן. מקצת הפרשנים ראו בלשון רבים זו ביטוי של ענווה. ללמדנו, שאפילו גדול שבגדולים, לעולם אל יתגאה במעשיו ולא תזוח דעתו.
המדרש, כדרכו, חושף לפנינו עולם שלם שאינו נגלה בפשוטו של מקרא: "אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתים כתים [=קבוצות קבוצות], וחבורות חבורות, מהם אומרים: אל יִיבָּרֵא, ומהם אומרים יִיברא. זהו שכתוב (תהלים פה) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו'. חסד אומר: יִיברֵא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר: אל יִיברֵא שכולו שקרים; צדק אומר: יִיברֵא שהוא עושה צדקות, שלום אומר: אל ייברא, שכולו קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. זהו שנאמר (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון העולמים, מה? אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה [חותמך] שלך? תעלה אמת מן הארץ! זהו שנאמר (תהלים פה) 'אמת מארץ תצמח' " [בראשית רבה ח, ה].
כמו הפסוקים שעליהם הוא נסמך, גם מדרש זה מקפל בתוכו עולמות שלמים. בשונה מהאידיליה הפסטוראלית שעולה מן המקרא, חושף המדרש מאבק בין הקב"ה לבין מלאכיו, ובין "כתות שונות" של מלאכים.
תובנה חשובה אחת שעולה מן המדרש היא מורכבות האדם. אדם, כל אדם, אינו עשוי מקשה אחת. יש בו חסד ושקר, צדק וקטטה. תובנה שנייה נוגעת למקומה החשוב של המחלוקת. המחלוקת היא יסוד מוסד בעולמה של תורה. מדרש זה מלמדנו שזו לא פסחה גם על מעשה בריאת האדם. תובנה שלישית היא שהצדק והאמת לא תמיד נמצאים באותו צד ('צדק אומר: ייברא… אמת אומר: אל ייברא'). כידוע לכל משפטן, ה"אמת ההיסטורית" וה"אמת המשפטית"- והצדק עמה – אינם עולים תמיד בקנה אחד (כך, לדוגמא, כשעבריין מזוכה או כשאדם שהאמת עמו מפסיד במשפט בהיעדר ראיות קבילות).
תובנה רביעית, מפתיעה בעוצמתה, היא "ניסיונו" של הקב"ה להכריע את המחלוקת באמצעות השלכת האמת לארץ. ולא עוד, אלא שכביכול הקב"ה "מפסיד". למרות תקיפותו, המלאכים אינם נכנעים, עומדים על שלהם, ומְקִימים את האמת. לאחר מעשה נועז זה, נשמע רק קול דממה. הקב"ה אינו מגיב. המחלוקת הוכרעה. האמת קמה לתחייה וניצבת בראש זקוף.
מדרש זה מבטא כמה אמיתות יסוד בעולמה של תורה. ראשית, ה'אמת' אינה כה פשוטה כפי שהיא נראית במבט ראשון. "אמת אומר: אל ייברא שכולו שקרים!". האמנם כך? האם אין באדם גם מידות טובות? מקצת אמת? האמנם כולו שקר? אפשר שמסיבה זו השליכה הקב"ה ארצה. 'אמת' כזו אינה אמת. 'אמת' שרואה רק צד אחד ומתעלמת מן התמונה המורכבת, אינה אמת.
שנית: האמת אינה חזות הכל. עולם שכולו "אמת" עלול להיחרב. לצד האמת חובה לתת מקום גם לחסד ולצדק.
לצד כל אלה מלמדנו המדרש: לא ניתן לנצח מחלוקת באמצעים כוחניים, על ידי ביזוי הדעה הנוגדת, זלזול בה, השלכתה ארצה וניסיון לטשטשה. סופה של האמת, שתעלה ותתגלה. אפילו הושלכה ארצה, סופה לנצח.
(בראשית תשע"ז)
