פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הידעתם שקבוצת הכדורגל פריז סן ז'רמן זכתה בגמר הצ'מפיונס ליג? ושסן אנטוניו ספרס עלו לגמר הנ.ב.א? אם לא, כדאי שתדעו. לא כי המידע הזה ישנה את החיים שלכם. ולא כי אתם חייבים לאהוב בהכרח כדורגל אירופאי (כדאי מאד) או תצוגת כדורסל מרהיבה (מומלץ). זה משום שכדאי להיות מחוברים לעולם ולדעת מה מתרחש בו.
בדרך כלל, אנשים מבינים את הביטוי השגור "דרך ארץ קדמה לתורה" כציווי המחייב אותנו להתנהג בצורה מוסרית ומנומסת לפני שאנו מתיימרים לקיים מצוות. "קודם כל תהיה בן אדם". זה כמובן נכון. אבל המשמעות המקורית של המונח דרך ארץ איננה נימוסין והליכות. דרך ארץ היא הדרך בה העולם חי ומתנהג. החיים הפשוטים. הריאליים. אלה שמתקיימים בשווקים ובכיכרות. דרך ארץ קדמה לתורה משמעו לפי זה שעל התורה להיות מבוססת על דרך הארץ, שהיא תתכתב עם מה שקורה במציאות ותיתן מענה מוסרי ורוחני לאתגרים הקורים בתוך החיים.
בניגוד לתפיסות שהתפתחו בתוך היהדות, והפכו את התורה לעולם סגור, בעל חוקים פנימיים, שזר לחיים הריאליים, הרי שתכלית התורה, כפי שהיא כתובה שחור על גבי לבן בה, אחרת לגמרי: להיטיב לחיים העכשוויים בעולם הזה. מצוות התורה לא ניתנו למלאכי השרת. הן ניתנו לאנשים שעובדים בשדה ושיושבים במשרד, לבעלי יצרים ולבוני עולם. איזו משמעות יש לאיסור רכילות ולשון הרע אם אדם כל היום רק מדבר בדברי תורה? איזו משמעות יש למצוות צדקה אם אדם לא מרוויח כסף?
מצוות התורה ניתנו לא ליושבי בית המדרש שאינם עובדים. כשהישיבה מספקת את האוכל ואין דאגות של פרנסה, האם יש בכלל קושי להתפלל שלוש תפילות ביום? האם יש בעיה להאריך בברכת המזון ולומר אותה על כל כוונותיה? אין כוונתי לומר שעולם הישיבות לא חשוב. הפוך. הרי גם אני בוגר העולם הזה. כוונתי לומר שעיקר קיום התורה והמצוות הוא מחוץ לבית המדרש, במסגרת החיים בעולם הזה.
כשאנשים עמלי יום עוצרים את עבודתם כדי להתפלל, הדבר הוא בעל משמעות וערך בהרבה יותר מאברך שזמנו מסור בידו ואין מעליו מנהל שמחייב אותו בתפוקות מסוימות. כשאנשים עסוקים בפוליטיקה ומדיניות ציבורית ואף על פי כן שומרים על כללי לשון הרע והוצאת שם רע, הרי שהדבר מקדש שם שמים בהרבה יותר ממי שמדבר דברי תורה כל היום ושומר על לשון נקייה. וכשאנשים שמרוויחים כסף מפרישים חלק ממנו לצדקה, הדבר חשוב לאין ערוך ממי שחי על אותן כספי צדקה שהראשונים נותנים.
זו המשמעות הרחבה של דרך ארץ שקדמה לתורה. כדי שלתורה יהיה על מה לחול צריך לנהוג בדרך ארץ. צריך לעבוד. צריך להתפרנס בכבוד. צריך להיות מעורה בתרבות העולם. צריך להכיר כיצד הכלכלה עובדת, ומה המשמעות של מהפכת הבינה המלאכותית. צריך להתגייס לצבא. צריך להיות מעורב באופן אקטיבי בכלל במרחב הציבורי. שאם לא כן, בשביל מי התורה ניתנה?
אבל דרך ארץ חשובה לא רק בשביל קיום המצוות אלא גם בשביל להבין את התורה עצמה. אם התורה ניתנה עבור תושבי העולם הזה, הרי שכדי להבין את משמעותה וכוונותיה צריך להבין את התרבות האנושית ואת האופן שבו העולם מתנהל. צריך לדעת היסטוריה ואנתרופולוגיה. להכיר תרבויות ומחשבה פילוסופית. לדעת שפות ולהתעניין בנעשה בעולם. חכמינו לאורך הדורות היו כאלה. בהלכה נפסק שחכמי הסנהדרין היו צריכים להיות "בעלי דעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות… ושידעו ברוב לשונות" (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ב). חז"ל היו כאלה. רבותינו מימי הביניים היו כאלה. גדולי המקובלים היו כאלה. הגאון מוילנא, הרמח"ל, הרב קוק והרב עוזיאל, הרב שטיינזלץ והרב זקס – כולם היו כאלה. רק היום השתרשה האידיאה המשובשת של "רק תורה", לפיה אין לתלמיד החכם השלם לעסוק במה שאינו תורה.
דרך ארץ קדמה לתורה. לכן אנשי תורה צריכים לדעת מה קורה בעולם ולהבין את התרבות האנושית. כמובן שיש להפריד בין הקודש ובין החול. כמובן שיש לדבוק בטהור ולא ליפול לטמא. לא כל המצוי ראוי. לא כל ספרות ראויה. לא כל סרט או סדרה כשרים לצפייה. והאמת שהיא שגם לעקוב אחרי קבוצות ספורט זה לא תכלית החכמה. יש לקחת רק את הטוב והנעלה מהתרבות הכללית העולמית ואותה לשלב עם התורה.
בקשו תורה שמשתלבת בעולם הזה. חפשו תורה שמשלב בעולמה שירה ופיוט, חכמת כללית ומדע. לימדו תורה שנוגעת בחיים הריאליים, לא כזו שמתנתקת מהם וקופצת למחוזות הפנטזיה. דרשו תורת חיים.
