פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
בשעה ששורות אלה יראו אור, כבר תתפרסמנה תוצאות הבחירות. שיאו של ההליך הדמוקרטי החשוב ביותר יהיה כבר מאחורינו, כאשר רבים עושים הכנות אחרונות לקראת ליל הסדר וחג הפסח הבא עלינו לטובה.
בחירות אלה מלמדות פעם נוספת שמדינת ישראל אינה רק "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". היא גם בין המדינות המחמירות ביותר בעולם בהלכות דמוקרטיה, לפי כל ההידורים. לפיכך, במקום לקיים בחירות כל ארבע או חמש שנים, אנו הולכים לבחירות ארבע פעמים בתוך שנתיים.
מעבר להומור ולציניות, אפשר שסמיכות הזמנים בין הבחירות לבין חג החירות מבטאת את אחד העקרונות העמוקים בעולמה של תורת ישראל: היכולת לבחור.
ארץ ישראל היא "ארץ הבחירה", והיהודים אינם רק בני "עַם הבחירה" אלא גם בוחרים ונבחרים.
העבד אינו בן חורין. החירות נשללה הימנו. הוא אנוס לעשות כמצוות אדוניו. זמנו אינו בידו וחירותו אינה בידו. לא חירות התנועה ולא חירות הביטוי. לא הזכות לבחור ולא הזכות להיבחר.
לעומתו, בידי בן החורין ניתנו, במידה רבה, היכולת והעצמאות לקבוע את גורלו ואת מהלך חייו.
תדירות הבחירות, עד כדי כך שלב חלק מן הציבור גס בהן (ותעיד על כך האדישות הכללית בציבור וברחובה של עיר בשבועות האחרונים), משכיחה מאתנו את משמעותן הגדולה, היסטורית ממש.
במשך כאלפיים שנה לא זכו אבותינו ואבות אבותינו לחזות בקיומה של 'מלכות ישראל' עצמאית, וראו את ארץ ישראל רק מרחוק. עבור רבים מהם, הייתה זו משאת נפש, חלום.
לא ייפלא אפוא שבבחירות הראשונות שנערכו לכנסת ישראל היו מהמצביעים שבירכו "שהחיינו", בשם ומלכות. חלוף השנים עמעם את הגשמת החלום.
עיון במקורות המשפט העברי מלמד שרעיון "הבחירות הדמוקרטיות", שבו ניתנת הזכות "לבחור ולהיבחר" כאחד לכל ובאופן שוויוני, לא היה תמיד חזון נפרץ. רבים הודרו מתהליך הבחירה.
אכן, מלכותם-ממלכתם של דיני המשפט הציבורי – דיני חוקה ומשפט מנהלי – במשפט העברי משתרעת על פני יבשות וימים, חוצה ערים וקהילות, ונושאת על גבה מטען עשיר בן מאות רבות של שנים. לפני המהלך בשביליה של ממלכה זו, עוברים כבני מרון ראשי קהל ונגידים חמורי סבר המבקשים להטיל שררה על הציבור; עניים, אלמנות ויתומים המתחננים על נפשם לפני השלטון שיינתן להם חלק בבחירת מנהיגיהם או שיוקל מעליהם מעט נטל המס; פרנסים, תקיפים ושועי ארץ המבקשים לשלוט בקופה הציבורית ביד חזקה ובזרוע נטויה ולהשפיע על תוצאות הבחירות כדי להיטיב עם המקורבים להם; אַלמים כבירי כוח העושים דין לעצמם ומטילים חִתיתם על מנהיגי הציבור הסרים למשמעתם; ענווי ארץ הפועלים כנאמני הציבור, שביתם ריקם, וכל אשר להם – לציבור הוא ועוד כהנה וכהנה.
אבל למרות כל אלה, בתקופות הקדומות של המשפט העברי לא נהגה שיטת משטר דמוקרטית. כל ערכי היסוד המקובלים בימינו, כגון עקרון השוויון בהליכי הבחירות וראיית הזכות לבחור ולהיבחר כזכות יסוד שיש להימנע ככל האפשר מלפגוע בה, עדיין לא באו לעולם, בוודאי לא בניסוחם המודרני.
תמורה רבתי חלה בעניין זה עם התגבשותה של הקהילה היהודית בימי הביניים. ככל שהלכו ונתגבשו מוסדותיה, נוצר הצורך ליצור מערכת ענפה של כללים שקבעה את שיטת הבחירות, את דרכי מימונן ואת תנאי הכשירות לבחור ולהיבחר.
עם זאת, העיון במקורות המשפט העברי מלמדנו שרבים מן העקרונות האלה באו לביטוי כבר בתקופות קדומות ביותר, וחכמי המשפט העברי עשו במלאכת יצירתם, פיתוחם ושכלולם, תוך התאמתם למציאות ימיהם.
עיון במקרא ובמקורות חז"ל מלמד שכמעט ואין בו "בוחרים" ו"נבחרים" במשמעות של ימינו, וכל ה"נבחרים" שנזכרים שם הם בעצם "ממונים".
גם במשפט המלך בספר דברים, לא מתואר הליך בחירה של ממש. לכאורה, מפשוטו של מקרא עולה שבחירת המלך נעשית בידי העם, שנאמר: "שׂוֹם תשים עליך מלך", אך מיד, בנשימה אחת, מוסיף הכתוב "אשר יבחר ה' א-להיך בו", ומיד שוב: "מקרב אחֶיך תשים עליך מלך" (דברים יז, טו). אין כאן אפוא בחירה על ידי העם כולו, אלא בחירה מן השמים, על ידי הנביא שהביא את דבר ה' לעם. ועדיין, כדי לשמור על שיתוף העם בתהליך, ושמא כדי לאפשר מעין "ביקורת שיפוטית" ולא רק לתת לנבחר כבוד, נקבע ש"אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא: כיהושע, שמינוהו משה רבנו ובית דינו; וכשאול ודוד, שמינם שמואל הרמתי ובית דינו".
המשפט העברי הטיל הגבלות שונות גם על הזכות לבחור ולהיבחר שאינן נוהגות עוד בימינו. כך, למשל, לפי הדין הישראלי, "כל אזרח ישראלי בן שמונה עשרה שנה ומעלה זכאי לבחור לכנסת, אם בית משפט לא שלל ממנו זכות זו על פי חוק" (סעיף 5 לחוק יסוד: הכנסת). ומאחר שמדובר בזכות יסוד, נקבע לה קריטריון אובייקטיבי שאינו תלוי במעמד האדם, בהשכלתו או בתנאים אחרים. לעומת זאת, בחלק ממקורות המשפט העברי ניכרת מגמה להגביל את זכות הבחירה ממי שאינו נוטל חלק בעול הציבור ואינו ממלא את חובותיו כלפיו. כך, למשל, מצאנו בתקנת קהל פרנקפורט משנת תקל"ד (1774): "אין מניחים בקלפי [=אין משתפים בבחירת פרנסי הקהילה] אף אחד שלא שילם אותה שנה את הנתינות שלו. דהיינו: אם לא היה יכול לשלם משהו – אין מניחים אותו בקלפי. כמו כן מי שלא עברו לפחות שתי שנים מאז החתונה שלו". הגבלות דומות נהגו בקהילת מנטובה, שבה יכלו להשתתף בבחירות רק מי ששילמו את מיסיהם לקהילה וגרו בה זמן רב (בתחילה לפחות חמש שנים, ומאוחר יותר עשר שנים ואף עשרים וחמש שנה!).
מגבלות שונות הוטלו גם על המבקשים להיבחר, ועיקריות שבהן: היותו נקי כפיים ובר לבב, והבטחה כי תהליך הבחירה ייעשה תוך שמירה על טוהר הבחירות.
קצרם של דברים: לא די לו לאיש הציבור שיהא "אדיר במלוכה", אלא עליו להיות גם, ובעיקר, "בחור כהלכה".
(פסח תשפ"א)
