בואו נדבר על קנאות

מה טעם הסתיר הכתוב זהותם בתחילה? ומה טעם פירש הכתוב שמם בהמשך?

מעשהו של פינחס עשוי בקלות לשמש אבן פינה ודוגמא לקורס מבוא בקנאות השוואתית. עם זאת, 'חיתוכו' לשתי פרשיות – סוף פרשת בלק ותחילת הפרשה שנקראת על שמו – המעורר עניין כשלעצמו, הביא לכך שהשאלות שצפות כמאליהן למקרא הכתובים ברצף נתעמעמו מעט.

בסוף הפרשה הקודמת נאמר: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

בתיאורו הראשוני של המעשה נותרות דמויותיהן של החוטאים אנונימיות, בנות בלי שם: "איש ישראל" וה"מדינית".

רק בפרשתנו, בראש פרשת פינחס מתבררת התעלומה: "ושֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא". לא מדובר אפוא ב'סתם' שני חוטאים, אלא בבעלי ייחוס ומעמד: נשיא ובת של "ראש אומות בית אב במדין". עד כדי כך, שחכמי המדרש העצימו את יהירותם שמכוח ייחוסם וגאוותם באה: "אמרה לו [כזבי לזמרי]: איני נשמעת אלא למשה או לאלעזר, שאני בת מלך! אמר לה: אף אני גדול כמותו...".

מה טעם הסתיר הכתוב זהותם בתחילה? מנקודת מבט משפטית, אפשר שיש כאן ביטוי לעקרון היסוד המשפטי של שלטון החוק, שלפיו הכל שווים בפני החוק ואסור "להכיר פנים במשפט". ממילא, עצם החטא והעבירה הם החשובים, ואין לתת משקל בתהליך השיפוטי לזהות העבריין. אכן, אם כך הוא, מה טעם פירש הכתוב שמם בהמשך?

רש"י מפרש שהכתוב גילה את שם ה'איש', "להודיע שבחו של פינחס, שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע עצמו מלקנא לחילול השם". ועדיין, אין בפירוש יפה זה להסביר מה טעם לא פורש שמו כבר בתחילה.

אחד הפרשנים שעמד על קושי זה הוא "אור החיים", רבי חיים בן עטר (המאה הי"ח). חכם מופלא זה, עשה רוב שנותיו במרוקו. בהיותו בן 43 עלה לארץ ישראל, אלא שלא שפר עליו גורלו, ולאחר שעשה בצפון הארץ כמה שנים, כשנה לאחר הגעתו לירושלים, בהיותו בן 47 בסך הכל, נאסף לבית עולמו. קברו בהר הזיתים  משמש עד היום מקום עלייה לרגל, שאליו נוהרים המונים. אחת התופעות המופלאות היא שפירושו של החכם הצפון אפריקאי זכה להערצה גם בקרב החסידים שרבים מהם מכנים אותו "אור החיים הקדוש", כינוי שלא זכה לו כמעט איש מחכמי ישראל, ואינם פוסחים על לימוד פרשת השבוע עם פירושו, תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן.

לצד תמיהתו על הסתרת השם וגילויו, מעיר "אור חיים" על כפל הלשון הנראה כמיותר, "המוכה אשר הוכה". ועוד: באיש נאמר "ושם איש ישראל המוכה", תחילה ציון זהותו ("איש ישראל') ולאחר מכן ה'הכאה', ואילו באישה הסדר הפוך: "ושם האישה המוכה המדינית", תחילה ה'המוכה' ורק לאחר מכן ציון זהותה, 'המדינית'?

בספרו היפה, "לאור החיים", על דרכו הפרשנית של ר' חיים בן עטר, מסב הרב פרופ' אברהם וינרוט את שימת הלב לדרכו בכל פירושו לתורה. בעקבות חז"ל, סבור ה"אור החיים" ששמו של אדם מגדיר את מהותו ומבטא את שורש נשמתו. לא מדובר אפוא רק באמצעי עזר סטטיסטי או "טכני" לזיהוי אנשים, או לרישומם, אלא במהות.

לשיטתו, מעשה זמרי, שבעל את הארמית, פגע בקדושת ישראל, ונמצא שהיה "מוכה מכת מוות" ונמחה שמו מישראל אף לפני שפגע בו פינחס. לפיכך דיבר הכתוב בשתי 'הכאות' ('המוכה אשר הוכה'): פינחס היכה את הגוף, ואילו זמרי היכה כבר בעצם חטאו את נפשו-שלו.

כפי שהדגיש וינרוט בהמשך דבריו, למרות החטא הנורא, מסיים בעל "אור החיים" את פירושו בלימוד סנגוריה עליו, 'לבל יִדַח ממנו נידח'. לדבריו, בפרשתנו שב החוטא ומכונה בשמו המפורש, זמרי, בדומה למאמר-הלכת חכמים: כיוון שלקה  – ומת בידי פינחס – הרי הוא כ'אחיך'. לפיכך שב להיות כאחד מישראל, נקרא בשמו, ולא נרקב ונשתכח כשמם של רשעים.

(פנחס תשפ"א)