עשבים שוטים מול "אתם"

רעה גדולה הבאנו על עצמנו בדיון הציבורי. הרעה הזו טמונה במתח שבין טיעון ה״עשבים השוטים״ ובין הטיעון ״אתם!״. כל צד נוהג בו. כאשר מדובר במישהו שבדרך כלל קרוב אליו בדעותיו, אך עשה דבר מה פסול או שהתבטא באופן חמור – הוא מדגיש כי מדובר בעשבים שוטים, באיסור להכליל, בחובה להבדיל בין גוונים שונים באותה דרך, בהכרה שבכל חברה יש גם צללים וכדו׳. אולם משעה שמדובר בצד השני – כל אירוע נהפך ל״אתם !״. תביעת הדיוק והזהירות נעלמת, ואת מקומה תופסת הכללה, המחייבת את הצד השני בכל נטייה ובכל זווית שנאמרת מאותו כיוון מנוגד.

זו רעה גדולה מסיבות רבות. ראשית, היא לא אמת. בכל כיוון ובכל צד יש גוונים שונים. לא זו בלבד, אלא שמטבע הדברים הרוב המכריע של המשייכים עצמם לכל כיוון הם אנשים הסולדים מהעמדה הקיצונית המובעת, וזיהויים עימם הוא עיוות המציאות. שנית, נטייה זו סוגרת את האפשרות לדיון אמיתי בין עמדות, שהרי עוונו של איש אחד מחולל קצף על הציבור כולו, והתביעה לאחריות על כל הטחת קיצון נאמרת אינה מאפשרת את השיח האמיתי. הדבר גם מפחית מאוד את הסיכוי לבקרה עצמית. אם נקודת המוצא היא שגם אם יהיה תהליך תיקון עצמי – עדיין יוטל עוון העדה כולה על היחיד, איזה טעם אפוא יש בהתמודדות עם המציאות ?

ומעל לכל – זה לא מוסרי. לא ניתן להכחיש את העובדה כי בפרשת השבוע שלנו משה רבנו טוען כלפי הקב״ה שהנהגתו לא תעמוד בפני העיקרון המוסרי, השולל את ״האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף ?״. הרבה מאוד ניתן ללמוד מפסוק זה: על מעמד המוסר בכלל, ועל כך שריבונו של עולם, שהוא האין סוף המוחלט ואינו כפוף לדבר, הנהיג בעולמו מחויבות למוסר המוטלת גם עליו; אך גם על עצם הטיעון המוסרי האוסר להטיל את האחריות על מעשה היחיד על העדה כולה.

הסוגייה הופכת למורכבת יותר בשל העובדה שאכן לעתים קצה קרחון מלמד על קיומו של קרחון, ולעתים עשבים שוטים צומחים דווקא ליד ברז המים המשקה את השדה כולה. לא ניתן לקבוע באופן קטגורי כי לעולם אין מעשי היחיד מעידים על החברה בה צמח, ועל הקצנה של עמדות והתנהגויות שמצויים בחברה כולה. אולם חובה להבחין בין זיהוי הקשר שבין מעשי יחיד היונקים מהקבוצה, לבין האוטומטיות של השימוש ב"הם". מדובר בפסילה קטגורית, בהכללה מכוערת, ובהשתקה הנעשית על ידי ייחוס דעות והתנהגויות של היחיד לחברה כולה.

במה אנחנו יכולים להועיל ? אנחנו יכולים אפוא לא לנהוג בדרך של "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף", כי אם לחתור להתייחסות עניינית. להיגמל מהקלות הבלתי נסבלת של ההכללות וייחוס דברי כל אחד לכל אחד, ומקיצורי הדרך הכרוכים בכך, ולהחליט לראות את מי שעומד בפנינו לאור עמדותיו שלו עצמו, שעליהן אנחנו נותרים חלוקים; אנחנו קרואים לפעול לאור בסיס התורה כולה על רגל אחת – מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – וכשם שאנו לא אוהבים שמייחסים לנו דברים של אחרים, אף אנחנו לא נעשה זאת. בכך אנחנו נקדם את האתיקה של המחלוקת, את המבט הענייני, ואת התועלת שבדיון; בכך אנחנו ננמיך להבות מיותרות, ואולי אולי אף נצליח למצוא את נקודת המוצא המשותפת, ואת הדרך שבה אנחנו כן מסוגלים ללכת האחד לקראת השני.