פורענות בדרך ללא מוצא

התקופה שבין שבעה עשר בתמוז לט' באב קרויה 'בין המצרים', על שם הפסוק ממגילת איכה: "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (פרק א פס' ג).
מהם ה'מצרים' של 'בין המצרים'?: "שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס. המצרים – גבולים של שדה וכרם" (רש"י שם). הכתוב מדמה את ירושלים ואת עם ישראל כמי שנס על נפשו מפני אוייב, ומוצא עצמו בגיא חסום, מוקף מכל צדדיו בקירות תלולים, ללא מוצא.
חכמים דרשו ש'בין המצרים' הוא כינוי לתקופה שבין שתי 'צרות': "ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי וכו'". (איכה רבה פרשה א).
המהר"ל באר את המאפיינים של הפורענות שבשתי ה'צרות': "ומפני שי"ז בתמוז הוא התחלת הקצה ולפיכך כל ה' דברים שבו נעשו אינם גמר פורעניות, וכו', כי זה הזמן הוא התחלת הקצה ואינו גמר רק בט' באב תכלית הקצה וכו', אבל בט' באב הוא גמר פורעניות בתכלית". (נצח ישראל פ"ז עמ' נ"א).
מי"ז בתמוז שבו הפורענות עדיין ברת תיקון, יש תהליך של החרפה שמגיעה לשיא בט' באב שבו הפורענות סופנית. תהליך זה בא לידי ביטוי במנהגי האבלות שהולכים ומחמירים: מי"ז בתמוז (שו"ע סי' תקמ"ט), לתשעת הימים – "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (משנה תענית ד ו), לשבוע שחל בו ט' באב, (שם סי' תקנ"א), לערב ט' באב (שם סי' תקנ"ב), ולט' באב בעצמו (שם סי' תקנ"ד), שאז מנהגי האבילות הם החמורים ביותר, על פורענות סופנית, כמי שמת לו מת (מדרגת קרבה ראשונה): "תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, וכו'". (תענית ל א).
הדימוי של 'בין המצרים' המובא בכתוב קשור להתנהלות של עם ישראל וירושלים בתקופת החורבן. הנביאים הוכיחו את עם ישראל על התנהלותו הקלוקלת, דרשו לחולל שינוי משמעותי והזהירו מפני פורענות שעלולה להתרגש אם לא יחזרו בתשובה. אולם עם ישראל התעלם, התכחש לפורענות המתקרבת ושכנע את עצמו מבחינה אידיאולוגית שלא יאונה לו כל רע באמרו: "היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה". (ירמיהו ז ד). כלומר, לא יעלה על הדעת שהקב"ה יביא פורענות על עמו, עירו ומקדשו. האידאולוגיה הזו אפשרה להמשיך בהתנהלותו בלי שיצטרך לחולל שינוי. חלון ההזדמנויות לתיקון הוחמץ. הזמן הרב שעבר בין הנבואה לבין הפורענות אף חיזק את טענת המתכחשים שלא יאונה להם כל רע.
הדבר דומה למי שבמקום להתמודד עם אויביו בוחר לברוח. בתחילה נראה שהבריחה מצליחה, אבל למעשה, הרודפים מתחקים על עקבותיו, והבורח לדרך ללא מוצא, שבסופה 'בין המצרים' – מבוי חסום בקירות מכל הכיוונים, המהווה מלכודת מוות. או אז כבר אי אפשר לשנות כיוון והפורענות מתרגשת. בכך גוזר הבורח על עצמו, במו ידיו, גורל סופני של אבדון. אולם הוא נעשה מודע לכך רק כשהפורענות כבר הגיעה. "וּבְבואָהּ הִנֵּה בָאָה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (יחזקאל לג לג). דהיינו: "ובבואה – אמנם על מה שהנביא מנבא להם עתידות ומזהיר כי יבא עליהם פורעניות לא ישיתו לב ולא יאמינו לדבריו עד יבא הפורעניות שניבא, ואז אין תועלת במה ששמעו דברי הנביא אחרי שלא עשו תשובה לעכב את הרעה כי בבאה הנה – כבר באה – ונהיה הרע, ואין תועלת רק מה שידעו – אח"כ כי נביא היה בתוכם – שאז יאמינו שהיא נבואה אמיתית, ואז כבר אי אפשר לתקן הרע העבר" (מלבי"ם יחזקאל שם).
מנהגי האבילות המתעצמים של 'בין המצרים' נועדו להוות לקח לדורות. למצבים על סף פורענות. אמנם נפתח חלון הזדמנויות לתיקון, אולם יש סכנה שהוא יוחמץ בשל פסיכולוגית ההדחקה וההכחשה. גם אם יקומו מוכיחים מבית ויקראו לשינויים רוחניים ומוסריים מפליגים, הם עשויים להיתקל באטימות ובאי שיתוף פעולה מצד המתקשים להשתנות. גם אזהרות מפני קטסטרופה לא תמיד יועילו. יקומו אלה שיוכיחו באותות ומופתים, שהמצב מצוין ואין צורך בשינוי. באופן זמני, נראה שדרכם צולחת, אולם ככל שהזמן יתארך, המצב עלול להתדרדר ולהביא ל'בין המצרים', לקטסטרופה שאין ממנה מוצא.
המתכחשים חייבים להתעשת. גורלם נתון בידיהם.
(מטות תשעו)