הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)הנה שאלה שנשאלתי:
"שמי יעקב, ואני מאוד נהנה ללמוד את טוריו של הרב ב'שבתון'. יש שאלה שמטרידה אותי בכל פעם שאני לומד מסכת בכורות. איך יכול להיות כוהן אתיופי, כשהמשנה אומרת בפירוש (פעמיים!) שכוהן שחור פסול לעבודה? השאלה לא נובעת, ח"ו, מגזענות לבנה אשכנזית, אלא מתוך שאלה: איך ההלכה המודרנית מתמודדת עם אמירות כל כך נחרצות? האם נאמר, ח"ו, שאתיופי לא יכול לשמש בבית המקדש?".
יעקב היקר, אני מודה לך מאוד על הרגישות האנושית הגבוהה שלך. בעצם, השאלה איננה רק ביחס לכוהן שחור הפסול לעבודת בית המקדש, אלא גם ביחס לקבוצות ה"שונים", כפי שהם מופיעים במקורות ובפסיקה ההלכתית במסורת הרבנית.
חוץ מכושי (שחור) פסולים גם גיחור (לבן), לבקן (אדום), קיפח (גבוה מדי), ננס, חירש, שוטה ושיכור, וכן בעלי נגעים טהורים, נגעי עור, כגון בוהק. כיצד ההלכה המודרנית מתמודדת עם אמירות כל כך נחרצות, שהתרבות שאנו חיים בתוכה מתקשה לקבלן? ומה הן הסיבות שהביאו בזמנו לפסילת קבוצות ה"אחרים" הללו? וגם: מהן הסיבות שהיום אנחנו נכשירם ונראה בהם ישראלים?
הרב בני לאו נשאל על כוהן קשיש, שמפאת גילו אינו מסוגל לעמוד על רגליו. גבאים הורו לו שמכיוון שאין ביכולתו לעמוד, הוא לא יוכל לשאת את כפיו ולברך את ברכת הכוהנים. הרב לאו שיתף שהוראה זו גרמה לו לדיכאון גדול. האם נאמר שזאת ההלכה או שננסה לברר את השאלה לעומק? מדוע שכוהן על כיסא גלגלים יהיה פסול היום?
אישה, חירש, גבוה, נמוך, לבקן, חום, שחור, לבן, חילוני, חרדי, מתנחל – כולנו שונים ואחרים, אבל בעיקר שווים
באמצעות משל שמביא הרב בני לאו נוכל לעמוד על דיוק נוסף: משל למה הדבר דומה? לאדם קטוע ידיים המבקש להיות כנר בתזמורת. אי קבלתו לא תהיה בשום אופן אפליה, כי הדרישה לידיים היא מהותית לתפקיד הנדרש. במדד זה נבחן גם את הכוהן. אם העמידה היא מהותית לעבודתו, אז בהיעדר יכולת עמידה לכאורה הוא לא יוכל לתפקד ככוהן. לעומת זאת, אם הדרישה לעמידה היא חיצונית לעבודה ואינה ממהותה, פסילתו מעבודה תיחשב על פי החוק הישראלי אפליה. מזה עולה השאלה: האם הדרישה לעמידה היא מהותית לברכת הכוהנים או רק טכנית? במילים אחרות, האם הרצון שלנו להתיר נובע מהתפיסה העכשווית שלנו, כמי שחיים במציאות חברתית המקשה עלינו לראות את המהות וההיגיון שמאחורי איסור זה, או שהקושי להתיר לכוהן לברך אף שאינו יכול לעמוד על רגליו נובע מהסיבה שאנו חיים במציאות חברתית אנכרוניסטית, שאינה ערה לשינויים אנושיים וחברתיים של תקופתנו?
אחת הסיבות לפסול לכהונה את אותם "אחרים" המופיעים לעיל, היא שאותם בעלי מומים גורמים להסחת הדעת אצל העולים לרגל והמתפללים. מכאן משתמע שהבעיה איננה מהותית, מעצם העובדה שהם שונים במראה גופם, אלא טכנית. הרב בני לאו מתמודד בסוגיה זו באמצעות העיקרון ההלכתי "דש בעירו" של השולחן ערוך (אורח חיים, קכח, ל), כלומר מורגל על ידי בני עירו. לשיטתו, "אנו צריכים להרגיל את הציבור למציאות שבה יש בני אדם שונים עם מוגבלויות שונות… ככל שהחברה מתרגלת למציאות של אנשים עם מוגבלות פיזית כדבר שבשגרה, כך הופכת המוגבלות להיות חסרת משמעות, וממילא היא אינה מונעת מ'בעל המום' למלא את תפקידו ככל שאר אחיו הכוהנים".
שום מראה בעולם אינו מום, שום אדם בעולם – קטן, אישה, חירש, גבוה, נמוך, לבקן, חום, שחור, לבן, חילוני, חרדי, מתנחל – אינו שונה מ"אחרים". כולנו שונים ואחרים, אבל בעיקר שווים.
לעיתים הרצון שלנו לעשות טוב עלול להביא נזק יותר גדול. הרצון שלנו לעשות את רצונו עלול להוביל אותנו שנפעל בניגוד לרצונו יתברך. אמת זאת איננה גלויה לכולם. תמיד היא נחשפת במבט לאחור. אבל הרצון העז שלנו לגלות את האמת בזמן הווה עלול להפוך אותנו למפלצות. "רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט): כי אנכי ידעתי את המחשבות – שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק – בורא אורו של מלך המשיח".
הפרספקטיבה של בורא העולם מבקשת מאיתנו להתעסק בשק שלנו, לראות את מה שקיים בארבע אמותינו, אבל בעיקר להיות מסוגלים לראות את הקיים מעבר לשק שלנו. ראייה ממלכתית, ראייה אוניברסלית. אנו צריכים שהאהבה תנצח את הפחד. במציאות שבה הפחד מנצח את האהבה, בני האדם עסוקים בגירוש החושך, בקבלת הרשע והבערות. לעומת זאת, במציאות שבה האהבה מנצחת את הפחד, בני האדם עסוקים בלהוסיף אור, צדק וחוכמה.
זה מאוד תלוי מי עומד לפנינו. מול חמאס עלינו לגרש בכל הכוח את החושך. מול החברה הישראלית-האזרחית עלינו לאפשר לאהבה שלנו לנצח את הפחד, ולהוסיף צדק, חוכמה והרבה אור.
