הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בימים של מתיחות ומלחמה, מתבקש מאמר רצוף אהבה המדבר במילים יפות על איחוד כוחות ועל דרכים נאותות לניהול מחלוקות. אולם, דיבורים על תועלת האחדות הם נעדרי תועלת וחסרי תוחלת. ניסינו בעבר להציע כללי מחלוקת שעליהם אין מחלוקת, אולם אין מחלוקת שדברינו לא שינו דבר, ושום רושם מהם לא נשאר.
מה נותר אפוא לומר? נותרה מסקנה חדה וקשה: מצב המתח בעם בכי רע, ובחודשים הבאים, לקראת הבחירות, תחול עוד החרפה. לכן לא נקרא לאחדות ולא נילחם בתופעת המחלוקת אלא נסתפק במועט, כפי שיצוין להלן, ואולי הוא יתרום לשינוי קטן.
לא נאבק בעצם תופעת המחלוקת, גם מכיוון שזו תופעה טבעית שנובעת מהשונות והגיוון שקיימים בחברה האנושית, שהרי: "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם של בני אדם שוות" (סנהדרין לח, א). ייתכן ששמו של אבי אבות המחלוקת, קורח, רומז לכך שמחלוקות הן כורח, ואי אפשר בלעדיהן. רמז לכך שבין אנשים הנמצאים יחדיו תמיד ישנן מחלוקות מצוי בפסוק "שבת אחים גם יחד". ראשי התיבות של המילה "יחד" הם: יש חילוקי דעות.
יתר על כן, השונות בין בני אדם וההבדלים בין דעותיהם ושיטותיהם עושים את החברה מורכבת, עשירה בנקודות מבט ואף טובה יותר. המהפכות החיוביות שקידמו את האנושות, ההתקוממויות נגד עוול ושחיתות ותנועות התיקונים בעולם, כולם החלו במחלוקות. דווקא בגלל שבני אדם אינם משלימים זה עם זה, הם משלימים זה את זה.
chang-duong
עם זאת, המציאות מוכיחה שגם במחלוקת שמביאה אור וברכה יש צללים, בעיות וחסרונות. רגילים להביא את מחלוקת והלל ושמאי כדוגמה לכך שמחלוקת יכולה להיות תקינה, אבל אצלם התחילה האידיליה ושם היא נגמרה. כאשר הלל ושמאי הפכו לשתי קבוצות – בית הלל ובית שמאי – התחילו להופיע צרות. אמנם "אע"פ שנחלקו בצרות", ובשאר עניינים של קידושין, גיטין ועריות, "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך, שחיבה ורעות נוהגים זה בזה", אולם מצב זה שיקף, כנראה, התנהלות של שגרה, וזו לא תמיד נשמרה. התלמוד הירושלמי מלמדנו על "אותו היום שהיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל… תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל… ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים" (שבת א, ג).
לא בכדי חז"ל דיברו בהרחבה על כך שמחלוקת רעה מחריבה כל חלקה טובה. לדבריהם, ביום השני לבריאה לא נאמר "כי טוב", כי בו נבראה המחלוקת, זו שנוצרה מהחלוקה בין המים העליונים למים התחתונים (ב"ר ד, ו). הם הסבירו את ריבוי המחלוקות בין החכמים בכך "שרבו זחוחי הלב", הלא הם בעלי גאווה, ובכך "שרבו התלמידים שלא שימשו כל צרכם" (סוטה מז, ב). בעלי מחלוקת נקראים "רשעים" (במ"ר..), בילקוט שמעוני נאמר שהמילה "מַחֲלֹקֶת" היא ראשי תיבות של: מכה, חרון, ליקוי, קללה, תכלית (מלשון כליה). חכמים קבעו כי "קשה היא המחלוקת", שכן היא מביאה לידי שנאה, לידי מלקות ולידי סכנת נפשות.
אולם, כאמור דיבורים בגנות המחלוקת ובשבח האחדות לא ישנו את המציאות, ואין גם כל סיבה להשטיח מחלוקות ולשאוף לרדידות ואחידות. השאיפה צריכה להיות למחלוקות בונות ולא הורסות, כאלה שלא ימיטו אסונות, אלא יניבו תוצאות טובות וחיוניות. על הפסוק: "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ" דרשו כי כשם שהבדיל ה' בין בוקר לערב, כך יש הבדל בין מחלוקת שהיא מאירה כבוקר, לבין מחלוקת המביאה חושך וסכנות כערב.
לפיכך, אין לשלול קיומן של מחלוקות, אלא לעודד מחלוקות ענייניות ולא אישיות, כאלה שנמנעות מגידופים ומהכפשות. לא להיות כקורח ועדתו עליהם נאמר: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" – הם לא נקהלו מסביב לעניין אלא מסביב לאדם, ורטוריקה שכזו מורידה חיים שאולה. כולנו צריכים להימנע מתמיכה בנבחרי ציבור ובדוברים המשתמשים בשפה פוגענית, פלגנית ומכפישה.
אין כל טעם לדבר על אחדות כמו פעם. לא לאחדות עלינו לשאוף, אלא לשיתופי פעולה בין קבוצות מנוגדות ומפלגות שונות. לא לאיחודים ומיזוגים שבדרך כלל הם רופפים וזמניים, כי אם להסכמות ולהסכמים. בני זוג שנפרדו, גם אם בליבם טינה ומשקעים קשים, הם יכולים להגיע להסדרים ולקיימם בקפידה למען הילדים. גם חברי קבוצות חלוקות ונבחרי מפלגות יריבות יכולים לפעול יחד מתוך הסדרים והסכמות לטובת מטרות חשובות, וטובת המדינה היא מטרה חשובה לעילא ולעילא. כשם שזוג מסוכסך יכול לקיים משמורת משותפת, כך נבחרי ציבור צריכים ליצור משמורת משותפת על מדינת ישראל.
כבר ראינו שכאשר מתרגשת מלחמה על המדינה כולם פועלים במשותף. מדוע לחכות למלחמה שתיפתח ותכפה את שיתוף הפעולה; עדיף בהרבה לשתף פעולה מלכתחילה, ובכך אולי למנוע את המלחמה הבאה.
