שורץ אודי (רב, סא"ל, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית)שאלה: האם חייל בחופשה, שאין באפשרותו להשאיר את הנשק במקום בטוח בביתו, חייב להישאר כל השבת בבית, או שמא רשאי לטלטל את נשקו לבית הכנסת או למקומות אחרים שיוצא אליהם בשבת? האם חיילים המשרתים בבסיס עורפי מאובטח רשאים לטלטל נשק בשבת גם אם עדיין לא קיימו מטווח, וטרם חולקו להם מחסניות?
תשובה: לאור המציאות הביטחונית המורכבת במדינת ישראל, והחשיבות המערכתית ביצירת הרתעה ויכולת תגובה מיידית באמצעות נוכחות חיילים חמושים בכל מקום, לצד הסכנה העלולה להיווצר מאובדן כלי נשק והגעתם לידי גורמים עוינים, מותר לשאת נשק בשבת, אף שלא במקום צורך ביטחוני מובהק. היתר זה – יש בו צד של פיקוח נפש והצלת חיים.
יחד עם זאת, לדעת רבים מפוסקי דורנו, טלטול נשק מותר גם כאשר אין בו צורך מבצעי או צורך מציל חיים כלל, ובביאור הלכה זו נאמרו דעות שונות.
יש שכתבו (שו"ת באהלה של תורה, ב' ל"ב; שו"ת דברי יציב, אורח חיים קמ"ח) שנשק אישי נחשב 'כלי שמלאכתו לאיסור', שהרי ייעודו הוא לירי, ופעולת הירי כרוכה בהבערה, שאסורה בשבת. אלא שהלכה פסוקה היא שכלי שמלאכתו לאיסור מותר בטלטול 'לצורך גופו', כלומר אם הטלטול נעשה לא כדי לשמור על הכלי, אלא כדי להשתמש בו לצורך המותר בשבת. לפיכך, אם המטרה היחידה של טלטול הנשק היא רק כדי לשמור עליו מפני גניבה – הדבר אסור; אך בדרך כלל נשיאת הנשק נחוצה הן לצורכי הרתעה, והן כדי להשתמש בו בזמן חירום, שזה כמובן שימוש המותר בשבת. לפיכך, טלטול הנשק בשבת מותר, כדין כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו.
לעומת זאת, יש שנקטו (שמירת שבת כהלכתה, כ' הערה כ"ח; שו"ת דבר חברון סימן ש"ד; תחומין כרך ז' ועוד) שהנשק מוגדר 'כלי שמלאכתו להיתר', לפי שעיקר השימוש בו הוא לצורך הרתעה, ועל כן מותר לטלטלו לכל צורך ובלי הגבלה, ולא רק 'לצורך גופו'.
יתר על כן, הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה ב', סימן ס"א וסימן ס"ו) הסביר שמאחר ומותר להילחם בשבת, הרי שנשק מוגדר כלי שמלאכתו להיתר, והוא מציע לבסס הלכה זו על דיני "עד רדתה" ומלחמה בשבת, וכך כתב: "אבל כבר בררנו בכמה תשובות אחרות, שהיתר ההגנה והלחימה ועשיית פעולות אחרות להגנת הארץ בשבת מטעם דרשת 'עד רדתה' עולה על ההיתר של פקוח נפש הדוחה שבת, וכי היתר זה לצורך בטחוני הוא הותר ולא דחוי. ולכן מסתבר שכלי נשק המיועדים לכך לשם הפעלתם אך ורק לצורך בטחון המדינה, החיים, השטח והרכוש בפני האויב – אותם הכלים אינם נחשבים למיוחדים למלאכת איסור, ואינם נחשבים איפוא כמוקצה בשבת מחמת איסור".
על פי דעות אלה, טלטול נשק מותר גם לחיילים שטרם טווחו בו, ואף אם אין ברשותם מחסניות, שהרי כלי הנשק במהותו נחשב לכלי שמלאכתו להיתר. ויש לצרף סברה זו לצורך החינוכי והמבצעי בכך שחיילי צה"ל – אפילו הצעירים שבהם שטרם השתמשו בנשק – מורגלים להחזיק את הנשק האישי בצמוד אליהם בכל עת ובכל שעה, הן כדי שיוכלו בעתיד להשתמש בו, ולא פחות מזה – כדי להבטיח שהנשק לא יאבד חלילה, או ייפול לידיהם של גורמים עוינים.
סברה אחת להתיר טלטול של כלי נשק שנויה במחלוקת בין התנאים במשנה במסכת שבת (דף ס"ג). המשנה שם אינה עוסקת בהלכות מוקצה, אלא באיסור הוצאת חפצים מרשות לרשות, ונחלקו תנאים האם מותר לאדם להוציא כלי נשק מרשות לרשות, גם כשאין בכך הכרח ביטחוני:
ר' אליעזר מתיר וטוען שכלי נשק עשוי להיות "תכשיט" עבור הלוחם, ואילו החכמים חולקים עליו, ואומרים: "אינן אלא לגנאי, שנאמר: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". להלכה, קשה לומר שהנשק נחשב לתכשיט, ואולם מצאנו לכמה מפוסקי הזמן (ראו קובץ תשובות הגרי"ש אלישיב, ה' מ"ט) שצירפו גם סברה זו, עבור מי שאקדח או כלי נשק אחר נעוץ בחגורתו באופן קבוע.
האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטם זצ"ל, בעל שו"ת "דברי יציב", לאחר שהאריך בדיון ההלכתי בעניין איסור מוקצה בכלי נשק, סיים את תשובתו (שנכתבה בשנת תש"ל) בדברים הבאים:
"נהניתי ממכתבך, ונתתי שמחה בלבי שראיתי שישראל קדושים המה ומדקדקים במצוות בקלה כבחמורה בכל מקום שהם. ושמעתי בשם הרבי הקדוש רבי מנחם-מנדל מרימנאב זכרו יגן עלינו ועל כל ישראל, שבזכות אנשי הצבא היהודים יהיה הגאולה השלימה. ובוודאי הכוונה שבכל מקום שהם ובכל מצב שהם נמצאים בו – הם מדקדקים ונזהרים על כל קוץ מתורתנו הקדושה במצוות קלות כבחמורות במסירות נפש ממש, שזכות הזה יעמוד להחיש גאולתינו ופדות נפשינו על ידי בן דוד, ויהיו ראויים להכתב באסטרטיא של מלך, בחיילות של בית דוד משיח צדקינו במהרה בימינו, אמן".
