שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)יש כמה עשרות חיילים מהמלחמה האחרונה במלחמת חרבות ברזל שמדווחים כי הם חווים מצוקה נפשית עמוקה הקשורה לעצם ההרג. והקושי הזה הוא בעיקר קושי מוסרי. סוג של התנגשות בין מעשה ההרג לבין הערכים המוסריים וההומניסטיים שעליהם גדלו. חלקם מתארים כיצד פניו של המחבל שהרגו ממשיכים לעלות בזיכרונם. תיאורים כאלה נשמעים לא פעם מפי צלפים, אשר רואים את האדם שמולם באופן ישיר ואינטימי יותר.
מצוקה זו עשויה להתבטא במחשבות חוזרות על האירוע, בקושי לחזור לשגרת החיים, בדיכאון, בחרדה ובהסתגרות חברתית. החיילים יודעים כי פעלו במסגרת הגנה עצמית או פעילות מבצעית חוקית, ובכל זאת התגובה הרגשית לעיתים חזקה מן ההבנה הרציונלית. לכן הם שואלים את עצמם: "כיצד אוכל להמשיך לחיות עם הזיכרון הזה?" ו"האם אני עדיין אותו אדם שהייתי לפני המלחמה?"
בספר איוב מסופר כי השטן מגיע לפני הא-ל ומבקש להעמיד את איוב בניסיון קשה. ואכן, הסבל הנורא והכאב העצום שעבר איוב באים בעקבות יוזמתו של השטן. מן הכתוב עולה תמונה מעוררת קושי, כאילו הא-ל מושפע מדברי השטן: "וַתְסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם" (איוב ב, ג). דמותו של השטן מופיעה בעוד מקומות בתנ"ך, אך לא כדמות עצמאית המורדת בא-לוהים. בדרך כלל הוא מתואר כשליח שתפקידו לקטרג, לבחון או להעמיד את האדם בניסיון. כך אצל יהושע הכהן הגדול, וכך גם בפרשת בלעם, שבה נאמר שהמלאך ניצב "לשטן לו", כלומר להתנגד לו.
לעומת זאת, בספרות חז"ל חל מעבר הדרגתי מן הדגש על כוח חיצוני השטן אל הדגש על הכוח הפנימי שבאדם היצר הרע. חז"ל אינם מבטלים את קיומו של השטן, אך מזהים פעמים רבות בין השטן, יצר הרע ומלאך המוות. כפי שנאמר בתלמוד: "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות" (בבא בתרא טז ע"א).
מה מקורו של מעבר זה? הגמרא מספרת שכאשר היה רבי יוחנן מגיע לפסוק "וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם", היה בוכה. הוא התקשה להבין כיצד ייתכן שהקב"ה מושפע מהסתת השטן ומעמיד אדם בניסיון שאינו נראה צודק. שאלות מעין אלו הובילו את חז"ל לחיפוש אחר הבנה חדשה של מקור הרוע והחטא.
על פי משנתו של הרב פרופ' דוד הרטמן, מעבר זה משקף שינוי במוקד החשיבה הדתית. בעוד התפיסה המקראית מדגישה את ריבונותו של הא-ל ואת פעולתו הישירה בהיסטוריה, ספרות חז"ל מעניקה מקום רחב יותר לאחריותו של האדם ולעולמו הפנימי. בהתאם לכך, מקור החטא אינו נתפס עוד בעיקר ככוח חיצוני השטן, אלא כמאבק פנימי המתחולל בנפשו של האדם.
תפיסה זו מעבירה את מוקד האחריות מן הכוחות החיצוניים אל הבחירה האנושית. אם החטא נובע מהסתתו של גורם חיצוני, ניתן להטיל עליו את האשמה, אולם אם מקורו ביצר הפנימי, האחריות המוסרית מוטלת על האדם עצמו. משום כך העבירו חז"ל את זירת המאבק מן השטן אל היצר הרע, והעמידו במרכז את חירותו של האדם, את אחריותו ואת יכולתו לבחור בין טוב לרע.
נראה שיהודי אתיופיה היו זרם ביהדות שהתנגדו למהלך של חז"ל ובחרו לשמר תפיסה אחרת, הקרובה יותר לזו המקראית. האסטרטגיה האמונית המקראית גורסת כי: "רוע, סבל ומחלוקת הם סימן היכר של השטן, ולפיכך יש להרחיקם. הפרת שלום בית היא אפוא עדות לכך שהא-ל אינו מצוי בבית זה, והיעדר השלום נובע ממציאותו של השטן. א-לוהים נמצא בשלום, המלחמה היא מהשטן. אותה תפיסה נמצאת גם בהבנת מקרי מוות לא טבעיים, קיצוניים ומפתיעים: אם אדם הורג אדם אחר, הרי זה משום שהשטן נכנס בליבו" (שלום שרון, ואבינועם רוזנק, המוות והפילוסופיה של ההלכה, ירושלים, תשפ"ב, עמ' 291–322).
במבט ראשון נדמה שתפיסה זו גורעת מאחריותו של האדם למעשיו. אולם, במבט עמוק יותר מתברר כי דווקא היא מגינה על כבוד האדם ועל צלם הא-לוהים שבו. יתרה מזאת, היא אף תרמה לביטול מנהג נקמת הדם שהיה מקובל באתיופיה. זוהי תפיסה הרואה את האדם כמי שנברא בטוב ונושא בקרבו את צלם הא-לוהים.
מתוך כך, כל פגיעה בחף מפשע היא פגיעה בצלם הא-ל. מנגד, תפיסה זו עשויה להציע גם זווית מחשבה לחיילים המתמודדים עם פצעי הנפש של המלחמה. ייתכן שיש בה כדי לסייע בהבחנה בין האדם לבין הרוע שהשתלט עליו, ובין הצורך להילחם ברוע לבין הפגיעה בערך האדם כשלעצמו.
מהן ההשלכות הרחבות של תפיסה זו? האם יש בכוחה להציע מענה מוסרי ותיאולוגי למצוקות הנפש של לוחמים? ומה משמעותה ביחס לדינם של מחבלי הנוח'בה? על כך נרחיב בטור הבא. בינתיים, אני שולח תפילה להחלמה שלמה לכל פצועי צה"ל ולכל הנפגעים בגוף ובנפש.
