אִישׁ עַל דִּגְלוֹ

כאז כן עתה- האתגר הוא אותו האתגר. איך הופכים שנים-עשר שבטים שונים לעם אחד? איך יוצרים מציאות של עם מגוון המורכב משנים-עשר שבטים, בני לאה ורחל, בלהה וזילפה להיות עם אחד?
לא רק אנחנו מתלבטים בכך בדורנו. גם יהושע בן נון התמודד עם האתגר הגדול ועם השאלה מה יחבר בין שבט שיושב לחוף ימים וירכתו על צידון, לבין שבט היושב בנגב. יהושע זכר היטב כיצד חוטי האחדות נפרמים כאשר שבטי גד וראובן ביקשו ממשה להישאר בעבר הירדן כי באה חלקת נחלתם שם, וזעקתו של משה- 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה' עוד הדהדה בחלל.
לימים, תהיה זו דבורה הנביאה שתיגע בנקודה הכואבת הזו של חיבור השבטים והערבות ההדדית. מבלי לטייח את המציאות היא תוכיח בשער ותאמר דברים ברורים ונוקבים: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב. גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן".
משה רבנו מבין לאחר יציאת מצרים ומתן תורה, שהסתיים פרק אחד בקורות ימי ישראל. פרק העבדות. בשעה טובה עם ישראל איננו משועבד יותר במצרים ובשעה טובה, זכה לקבל את התורה. אלא שבכך לא רק שהמלאכה לא הסתיימה, היא בקושי התחילה.
ב"ה שלעם יש תורה ומשכן, אבל אלו רק נקודות היציאה לאתגר הגדול בדרך לארץ ישראל- איך הופכים את כל השבטים והדגלים לעם אחד? איך שומרים על הייחודיות של כל שבט מצד אחד, אך מצליחים לחבר את כולם למגמה אחת גדולה ולחזון אחד גדול ומאחד?
לאורך כל הדורות- בארץ ישראל ובגלות- השאלה הזו הייתה אחת משאלות המפתח המרכזיות של הקיום היהודי.
אחת התשובות לשאלות הללו הייתה- ירושלים. אליה התפללו כולם – מתימן ומרומניה, מצנעא ומרוסיה, ממרוקו ומאוסטרליה, בימי שמחה ובימי אבל, חול ומועד.
ירושלים הייתה המרכז והדבק של כולם – "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".
השבטים ודגליהם שונים זה מזה בצבעם ובאופיים. סוד קיומם ואחדותם הוא זה שכולם השכילו להתכוונן למרכז אחד- אוהל מועד: 'אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ'.
וכאשר הגיעו לארץ ישראל, את מקומו של אוהל מועד כמקום מרכז החיים תתפוס ירושלים, שרק היא מסוגלת לחבר ולאחד. זה סודה וקסמה: "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ-הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'".
ערב יום ירושלים תשע"ט. האתגר הגדול נותר בעינו. איך מחברים את השבטים? איך ירושלים חוזרת לתפקידה ההיסטורי כעיר שחוברה לה יחדיו? איך מחברים את כל הדגלים של כל המחנות שמצד אחד כל מחנה יתפתח לפי דגלו ואופיו, ומצד שני כולם חונים סביב אוהל מועד שהוא מרכז הווייתם?
ב"ה, למראה ירושלים הניצבת מולנו בעת הזו, יש לנו הזכות להיות בשמחה גדולה: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ".
ב"ה אנחנו כבר לא בגלות, לא בגטו. ב"ה זכינו ו"עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם".
השמחה הזו מחייבת אותנו שבעתיים, להמשיך ולהתמודד עם האתגר, שירושלים לא תישאר מנת חלקם רק של חלק כזה או אחר באוכלוסייה, אלא באמת תחבר את כולם, ותתפוס את מקומה הראוי לה בכותל המזרח של העם היהודי.
אולי ניתן לפרש את הפסוקים הללו 'יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ' כשאלה ותשובה.
מתי נזכה שאכן יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ? כאשר נרגיש שבאמת כל יהודי ויהודי הוא 'אַחַי וְרֵעָי'. או אז גם יתקיים בכולנו 'אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ'.
(במדבר תשעט)