ספיר שפרברחילוקי הדעות בין הנשיא דונלד טראמפ לראש הממשלה בנימין נתניהו מעוררים מחדש שאלות על עומק הברית בין ישראל לארה"ב, על היחס ליהדות התפוצות ועל השינויים המתרחשים בחברה האמריקאית. שלושה קולות שונים – מהשטח, מהמחקר ומהממסד – מנסים להסביר מה באמת עומד מאחורי הכותרות
הדיווחים על מתיחות בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו אינם עוד כותרת חולפת. בשבועות האחרונים הצטברו פרסומים על חילוקי דעות סביב סוגיית איראן, מדיניות החוץ האמריקאית והמשך המהלכים האזוריים שמקדם הממשל בוושינגטון. אף שבין ישראל לארה"ב מתקיימת אחת ממערכות היחסים האסטרטגיות ההדוקות בעולם, עצם העובדה שהמחלוקות מגיעות לשיח הציבורי מעוררת שאלות רחבות יותר.
האם מדובר בעוד ויכוח בין בעלי ברית, או בסימן לשינוי עמוק יותר? האם היחסים בין המדינות מושפעים כיום יותר מהיחסים האישיים בין המנהיגים? כיצד משפיעה הפוליטיקה האמריקאית המשתנה על התמיכה בישראל? ומה קורה במקביל בקרב יהדות התפוצות, שמתמודדת עם עלייה באנטישמיות לצד התחזקות מחודשת של הזהות היהודית?
שלושה מרואיינים שהתבקשו להתייחס לסוגיות הללו מציגים תמונה מורכבת, ולעיתים גם מנוגדת. בעוד חלקם מדגישים את עומק הברית הערכית בין ישראל לארה"ב, אחרים מזהירים מפני הפוליטיזציה של היחסים ומפני השחיקה בתמיכה בישראל בקרב חלקים מהציבור האמריקאי.
אינטרסים משתנים, שותפות שנשארת
יגאל דילמוני, מנכ”ל ומייסד ארגון ידידי יהודה ושומרון בארה”ב (AFJS), מבקש להתחיל מהעיקרון הבסיסי ביותר. בעיניו, היחסים בין ישראל לארה"ב מושתתים על שני יסודות משלימים – אינטרסים וערכים. "כל נשיא אמריקאי מחויב בראש ובראשונה לאינטרסים של ארצו, בדיוק כפי שכל ראש ממשלה ישראלי מחויב לקיומה ולביטחונה של מדינת ישראל", הוא אומר. "משום כך, חילוקי דעות אינם תופעה חריגה אלא חלק טבעי ממערכת היחסים בין המדינות".
לדבריו, היו בעבר תקופות שבהן ירושלים וושינגטון חלקו על סוגיות מהותיות, ובכל זאת הברית נשמרה. הוא מזכיר את העימות המתוקשר בין נתניהו לברק אובמה סביב הסכם הגרעין עם איראן ואת נאומו של נתניהו בקונגרס האמריקאי, שנועד להציג את עמדת ישראל גם במחיר של עימות פומבי עם הבית הלבן.
"גם המחלוקות הנוכחיות עם טראמפ צריכות להיבחן באותו הקשר", טוען יגאל. "לישראל יש אינטרסים משלה, לארה"ב יש אינטרסים משלה, ולעיתים הם אינם חופפים לחלוטין. ישראל של היום היא מעצמה ביטחונית וטכנולוגית, ואין בעולם מדינה נוספת שנהנית מרמת שיתוף פעולה ביטחוני, מודיעיני וצבאי כה עמוקה עם ארה"ב".
אלא שבעיני יגאל, הבסיס האמיתי של הקשר בין המדינות אינו נמצא כלל במגרש הפוליטי. הוא מפנה את המבט יותר מ-250 שנה לאחור, אל ימי הקמתה של ארה"ב. "האבות המייסדים ראו בתנ”ך מקור השראה מרכזי לעיצוב האומה האמריקאית", הוא אומר. "רבים מהם השוו את המתיישבים הראשונים שעזבו את אנגליה לבני ישראל שיצאו ממצרים, את המלך ג’ורג’ השלישי לפרעה, ואת חציית האוקיינוס האטלנטי לקריעת ים סוף.
"גם הערכים המכוננים של המשטר האמריקאי – חירות, שוויון, הפרדת רשויות והנהגה ללא מלך – נשענו בעיני אותם מייסדים על מקורות מקראיים. אפילו בשלבים הראשונים של עיצוב סמלי האומה האמריקאית, הוצע שהחותם הרשמי של ארה"ב יציג את בני ישראל חוצים את ים סוף ומשה מניף את מטהו".
החיבור הזה, הוא טוען, עדיין קיים ומוטבע עמוק בתוך החברה האמריקאית. אך במקביל מתרחש תהליך מדאיג. הדור הצעיר הולך ומתרחק מערכים שמרניים, מושפע יותר מרשתות חברתיות ופחות מהמסגרות המסורתיות שעיצבו בעבר את תפיסת עולמו. לדבריו, גם בימין האמריקאי נשמעים כיום קולות אנטישמיים וקולות בדלניים הטוענים כי על ארה"ב לדאוג רק לעצמה ולא לבעלות בריתה.
מול המציאות הזו הוא מציב אתגר ברור: חיזוק הערכים המשותפים. "בעיניי, המשימה אינה מוטלת רק על כתפיהם של מנהיגים. גם ארגונים ישראליים ואמריקאיים, קהילות יהודיות, אנשי דת, מובילי דעה ומנהיגות צעירה נדרשים לקחת חלק במאמץ. הקשר עם יהדות ארה"ב אינו רק אינטרס מדיני. מדובר במשימה חינוכית וערכית שנועדה לשמר את הבסיס שעליו נבנו היחסים בין שתי המדינות מלכתחילה", הוא מסכם.
"המשימה אינה מוטלת רק על כתפיהם של מנהיגים. גם ארגונים ישראליים ואמריקאיים, קהילות יהודיות, אנשי דת, מובילי דעה ומנהיגות צעירה נדרשים לקחת חלק במאמץ"
המחיר הפוליטי
אם יגאל מדגיש את העומק ההיסטורי והערכי של היחסים בין ישראל לארה"ב, עו”ד עידו דמבין, פעיל פוליטי ופרשן לפוליטיקה אמריקאית ויחסי ישראל-ארה”ב, מבקש להתבונן דווקא בשינויים שחלו בהם בשנים האחרונות. להערכתו, יחסי ישראל-ארה"ב נמצאים כיום במצב מורכב במיוחד. "הבחירה של נתניהו ושל ממשלותיו ליישר קו עם המפלגה הרפובליקנית בכלל ועם טראמפ בפרט, לצד התרחקותה של המפלגה הדמוקרטית מעמדותיה הפרו־ישראליות המסורתיות, יצרו מציאות חדשה שבה ישראל מזוהה יותר ויותר עם מחנה פוליטי אחד", טוען עו"ד דמבין. "התוצאה היא שישראל כבר אינה נהנית מהמעמד העל־מפלגתי שהיה לה במשך עשרות שנים בפוליטיקה האמריקאית".
“מתח בינינו לבין נשיא רפובליקני מסוכן פי כמה מבעבר”, הוא מציין, "למרות זאת, איני סבור שמדובר במשבר אישי עמוק בין טראמפ לנתניהו. השניים עדיין מסתדרים היטב, אך התלות ההדדית וזהות האינטרסים ביניהם משפיעות באופן משמעותי על מערכת היחסים".
גם בכל הנוגע למערכת היחסים האישית בין המנהיגים, מציע עו"ד דמבין מבט מורכב יותר. יחסים אישיים תמיד היו חלק ממדיניות בין מדינות, הוא אומר, אך במקרה של טראמפ ונתניהו קיימים גם אינטרסים אישיים ומצוקות אישיות חריגות המשפיעים על הדינמיקה ביניהם.
עו״ד דמבין מזכיר את ההליכים המשפטיים שניהלו שני המנהיגים בשנים האחרונות, וטוען שככל שמנהיגים מקבלים החלטות מתוך שיקולים אישיים ולא רק לאומיים, עלול להיווצר מצב בעייתי עבור שתי המדינות. "הזיהוי ההולך וגובר בין ישראל לבין טראמפ גם מעמיק את הדימוי הימני של ישראל בארה"ב ומקשה על חלקים מהציבור האמריקאי לראות את ישראל דרך עדשה רחבה יותר", הוא אומר.
אבל השפעת המתיחות אינה נעצרת במסדרונות השלטון. עו״ד דמבין סבור שגם יהדות התפוצות מושפעת ממנה, אם כי לא באופן חד־משמעי. "רוב יהודי ארה"ב אינם נמנים עם תומכי טראמפ, ולכן בקרב חלק מהם נוצר ריחוק מסוים מישראל ורצון להגדיר את עצמם כיהודים מבלי להיות מזוהים בהכרח עם מדיניות ממשלת ישראל. עם זאת, מאז 7 באוקטובר אפשר לזהות גם תנועה בכיוון ההפוך. חלק מהיהודים האמריקאים התאכזבו מתגובת המפלגה הדמוקרטית לתופעות האנטישמיות בארה"ב, וחלקם אף התרחקו ממנה בשל כך. מנגד, היו גם כאלה שהתאכזבו מהתמיכה שהעניק ממשל ביידן לנתניהו לאורך חלק גדול מתקופת המלחמה. המציאות הזו מוכיחה עד כמה יהדות ארה"ב רחוקה מלהיות גוף אחיד", הוא טוען.
עו״ד דמבין מפנה את תשומת הלב לבעיה נוספת: מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין זרמים גדולים ביהדות ארה"ב. לדבריו, יהודים רפורמים, קונסרבטיבים ויהודים רבים המגדירים עצמם “יהודים תרבותיים”, חשים לא פעם שמדינת ישראל אינה מקבלת אותם באופן מלא.
הרפורמים מהווים כ־32% מיהדות ארה"ב, הקונסרבטיבים כ־17%, ולצידם קבוצה גדולה נוספת של יהודים שאינם אורתודוקסים. מבחינתו, הפער בין האופן שבו ישראל מצפה לתמיכתם לבין האופן שבו הם חווים את היחס כלפיהם, הוא אחת הבעיות המרכזיות ביחסי ישראל והתפוצות.
גם בעיתות משבר, ואולי דווקא בהן, הוא סבור שיש צורך לחזק את הקשרים עם יהדות העולם. אלא שלפני כן, לדבריו, ישראל צריכה להכריע כיצד היא רואה את יהודי התפוצות: האם כחלק בלתי נפרד מהעם היהודי, כעתודה אסטרטגית, או בעיקר כמקור לתמיכה פוליטית וכלכלית.
"מאז 7 באוקטובר אפשר לזהות גם תנועה בכיוון ההפוך. חלק מהיהודים האמריקאים התאכזבו מתגובת המפלגה הדמוקרטית לתופעות האנטישמיות בארה"ב, וחלקם אף התרחקו ממנה בשל כך"
מאחורי המשבר של נתניהו-טראמפ
פרופ’ ג’ונתן ריינהולד, ראש תוכנית פכ”ם ע”ש הרב יונתן זקס ז”ל באוניברסיטת בר־אילן, מציע להסתכל על המתיחות הנוכחית בין טראמפ לנתניהו דרך פריזמה רחבה יותר. בעוד רבים מתמקדים ביחסים האישיים בין שני המנהיגים, הוא סבור שהמוקד נמצא דווקא במחלוקות המדיניות.
לדבריו, אחת הסוגיות המרכזיות היא היחס לאיראן. "טראמפ מנסה לקדם מהלכים שבישראל מעוררים חשש, בעיקר משום שהם עלולים להביא להפסקת הלחץ על איראן מבלי להשיג הישגים מספקים בסוגיות שנחשבות קריטיות לישראל ולארה"ב גם יחד – תוכנית הגרעין ומערך הטילים", הוא מסביר. "מנקודת המבט הישראלית, גם אם יתחדש משא ומתן שיוביל להבנות בנושא הגרעין, עדיין נותרת שאלת הטילים. בישראל חוששים ממצב שבו איראן תמשיך להחזיק בכמויות גדולות של טילים המסוגלים לפגוע באופן משמעותי בעורף הישראלי".
עם זאת, פרופ' ריינהולד אינו ממהר להסיק שמדובר במשבר אסטרטגי. ייתכן, הוא אומר, שמדובר בפסק זמן זמני שנובע משיקולים אמריקאיים רחבים יותר. ייתכן שטראמפ מבקש להימנע מהסלמה בתקופה רגישה מבחינה פוליטית פנימית, וייתכן גם שמדובר במהלך טקטי בלבד.
"באשר למערכת היחסים האישית בין המנהיגים, נוטים להעניק לה משקל גדול מדי", סבור פרופ' ריינהולד. "טראמפ ונתניהו אינם פועלים בעיקר מתוך רגשות אישיים, אלא מתוך תפיסת האינטרסים שלהם. בניגוד לנשיא ג’ו ביידן, שאהדתו לישראל הייתה חלק מהזהות הפוליטית שלו, טראמפ פועל בעיקר דרך פריזמה של אינטרסים כפי שהוא מבין אותם".
אלא שבעיני פרופ' ריינהולד, השאלה החשובה באמת אינה מה יקרה מחר בין טראמפ לנתניהו, אלא מה יקרה בעשור הקרוב בתוך החברה האמריקאית. "הציבור הרפובליקני עדיין נחשב ברובו פרו־ישראלי, אך בתוך המפלגה קיימים יותר ויותר קולות בדלניים. אלו טוענים כי ארה"ב צריכה להתמקד בבעיותיה הפנימיות, ביריבות מול סין ובאתגרים כלכליים וחברתיים, ולא במעורבות צבאית מעבר לים", הוא אומר.
התופעה הזו בולטת במיוחד בקרב צעירים רפובליקנים. אמנם מדובר עדיין במיעוט, אך זהו מיעוט שהולך וגדל. אם טראמפ יאמץ בעתיד חלק מהעמדות הללו, עלול להיווצר ריחוק גדול יותר מישראל גם בתוך המחנה הרפובליקני. ובכל זאת, האתגר המשמעותי ביותר נמצא במקום אחר.
פרופ' ריינהולד מצביע על השינוי הדרמטי שעבר על המפלגה הדמוקרטית. במשך עשרות שנים נהנתה ישראל מתמיכה רחבה מצד שתי המפלגות הגדולות בארה"ב. גם כאשר השמרנים האירופאים היו פרו־ישראלים יותר מהליברלים האירופאים, הליברלים האמריקאים המשיכו לתמוך בישראל בשיעורים גבוהים. "המציאות הזו השתנתה באופן דרמטי מאז אמצע העשור הקודם", טוען הפרופסור. "השילוב בין הזיהוי ההולך וגובר של נתניהו עם טראמפ לבין העובדה שבישראל מכהנות ממשלות ימין במשך שנים ארוכות, יצר מצב שבו רבים מהצעירים הדמוקרטים אינם מבחינים עוד בין מדינת ישראל לבין הממשלה המכהנת. בעבר, אמריקאים רבים יכלו לומר שהם אינם אוהבים ממשלה מסוימת בישראל אך עדיין תומכים במדינה עצמה. כיום אצל חלק מהצעירים, ישראל ונתניהו נתפסים כמעט כדבר אחד".
זו אינה הסיבה היחידה לשחיקה בתמיכה בישראל, הוא מדגיש, אך אין ספק שהיא תורמת לה. בעיניו, לו הייתה בישראל הנהגה אחרת או מגוון רחב יותר של קולות המוכרים לציבור האמריקאי, ייתכן שחלק מהביקורת היה מתפתח אחרת. המתיחות הנוכחית בין טראמפ לנתניהו, אם כן, היא מבחינתו רק סימפטום. הסיפור הגדול באמת הוא השינוי שעובר על החברה האמריקאית ועל יחסה לישראל.
"בעבר, אמריקאים רבים יכלו לומר שהם אינם אוהבים ממשלה מסוימת בישראל אך עדיין תומכים במדינה עצמה. כיום אצל חלק מהצעירים, ישראל ונתניהו נתפסים כמעט כדבר אחד"
חרד למונדיאל
המתיחות הנוכחית בין ירושלים לוושינגטון אינה תקדים היסטורי. לאורך השנים נאלצה ישראל לקבל החלטות ביטחוניות גם כאשר עמדת הממשל האמריקאי הייתה שונה. ערב מלחמת ששת הימים בשנת 1967, ניסתה ארה"ב למנוע הסלמה ולעודד את ישראל להמתין למהלכים מדיניים, אך ישראל החליטה לצאת למתקפת מנע לאחר שהגיעה למסקנה כי האיום המצרי וחסימת מצרי טיראן אינם מותירים לה ברירה אחרת.
מסמכים היסטוריים מלמדים כי ממשל ג’ונסון הסתייג ממהלך צבאי חד־צדדי, אולם ההנהגה הישראלית סברה כי ביטחון המדינה מחייב פעולה מיידית. מחקרו של ההיסטוריון מיכאל אורן, The Notion of a “Pre-Emptive War”: The Six-Day War Revisited, מצביע על הפער בין השיקולים האמריקאיים לבין תפיסת האיום הישראלית, ומדגים כיצד ישראל בחרה לפעול גם ללא תמיכה מלאה מצד בעלת בריתה הקרובה.
גם במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 בא לידי ביטוי המתח שבין הצורך לשמור על היחסים עם ארה"ב לבין שיקולי הביטחון של ישראל. חרף סימני האזהרה שהצטברו, ישראל נמנעה מתקיפה מקדימה, בין היתר בשל החשש מפגיעה ביחסים עם וושינגטון ומהצגת ישראל כמי שפתחה במלחמה. רק לאחר פרוץ הקרבות הורתה ארה"ב על הרכבת האווירית שסיפקה לישראל ציוד וחימושים בהיקף נרחב. האירועים המחישו את חשיבות הברית האסטרטגית בין המדינות, אך גם את העובדה שבסופו של דבר ישראל אינה יכולה להפקיד את ביטחונה בידי גורם חיצוני בלבד.
על רקע זה, המתיחות הנוכחית סביב יחסיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הנשיא דונלד טראמפ משתלבת בדפוס היסטורי מוכר. גם כיום, כאשר ארה"ב מבקשת לקדם מהלכים מדיניים ולהימנע מהסלמה אזורית, נשמעים בישראל קולות הטוענים כי במצבים מסוימים עליה לשמור לעצמה את חופש הפעולה הביטחוני. כפי שעולה מהמחקר על מלחמת ששת הימים, וכפי שהוכיחו גם לקחי מלחמת יום הכיפורים, הפער בין האינטרסים של ירושלים לבין אלה של וושינגטון אינו תופעה חדשה, אלא חלק מהמורכבות המלווה את יחסי שתי המדינות מאז הקמתה של ישראל.
נכון לכתיבת שורות אלו, יום שני, כ”ג בסיוון תשפ”ו (8 ביוני 2026), נרשמת מתיחות בין ירושלים לוושינגטון לאחר שישראל תקפה מטרות באיראן חרף קריאותיו של נשיא ארה"ב טראמפ להימנע מהסלמה נוספת. התקיפה הישראלית באה לאחר שאיראן שיגרה ביום ראשון טילים לעבר אזור צפון הארץ, במהלך שהגביר את החשש מהתרחבות העימות האזורי. זאת, בהמשך לשורת תקיפות שביצעה ישראל בלבנון בעקבות ירי ממושך ובלתי פוסק של ארגון חיזבאללה לעבר יישובי קו העימות בצפון.
על פי דיווחים, טראמפ ביקש מראש הממשלה בנימין נתניהו להימנע מצעדים צבאיים נוספים ולאפשר למאמצים הדיפלומטיים מול איראן להתקדם, מתוך חשש שהמשך ההסלמה יפגע ביציבות האזורית. בנוסף, ביום חמישי ייפתח המונדיאל, טורניר הכדורגל החשוב בעולם, שיכלול 48 נבחרות, ביניהן איראן. ארה"ב מארחת את התחרות, וטראמפ, כמובן, לא מעוניין בשיבושים ובסקנדלים או שתשומת הלב הציבורית תוסט מהאירוע הגרנדיוזי, שבו השקיע סכומים לא מבוטלים. יתר על כן, ארה"ב חוגגת 250 שנות עצמאות בתחילת החודש הבא, וטראמפ לא רוצה שיהרסו לו את החגיגות המפוארות.
למרות זאת, ישראל בחרה להמשיך בפעילותה הצבאית, בטענה כי לנוכח האיומים המתמשכים, עליה מוטלת עליה האחריות לפעול להגנת אזרחיה. האירועים האחרונים ממחישים פעם נוספת את הפער בין הגישה האמריקאית, המבקשת לקדם פתרונות מדיניים, לבין הגישה הישראלית, הרואה לעיתים בפעולה צבאית הכרח ביטחוני מיידי.
בין ערכים, אינטרסים וזהות יהודית
שלושת המרואיינים מתבוננים על אותה מציאות מזוויות שונות, אך יחד הם מציירים תמונה מורכבת של יחסי ישראל-ארה"ב בשנת 2026.
יגאל דילמוני מבקש להזכיר שהקשר בין המדינות עמוק בהרבה מכל מחלוקת פוליטית רגעית ונשען על ערכים משותפים שנבנו במשך דורות. עו״ד עידו דמבין מזהיר מפני הפיכת ישראל לנושא מפלגתי בפוליטיקה האמריקאית ומפני התרחקות חלקים מיהדות התפוצות. פרופ’ ג’ונתן ריינהולד מפנה את המבט אל התהליכים ארוכי הטווח בחברה האמריקאית, שלדעתו עשויים להשפיע על עתיד היחסים יותר מכל עימות נקודתי בין מנהיגים.
למרות חילוקי הדעות ביניהם, קיימת נקודת הסכמה אחת: מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב אינה יכולה להישען רק על אינטרסים מדיניים או על קשר אישי בין מנהיגים. היא תלויה גם בקשרים שבין קהילות, בזהות היהודית, בחינוך, בערכים משותפים וביכולת לשמר דיאלוג גם כאשר קיימות מחלוקות.
המתיחות בין טראמפ לנתניהו אולי תחלוף, כפי שחלפו משברים קודמים. השאלה הגדולה יותר היא כיצד ייראו היחסים בין ישראל, ארה"ב ויהדות העולם בעוד עשור – ומה יעשו שני הצדדים כבר היום כדי לשמור עליהם.
