שיר ששוןרק בסוף השבוע האחרון של חודש יולי טבעו למוות בישראל ארבעה אנשים. הדבר עבר מתחת לרדאר בימים של מלחמה וחיסולים גדולים, אבל בימי הקיץ, כשרבים פוקדים את חופי הים ואת הבריכות – חשוב להפנות זרקור לסכנת הטביעות, של ילדים ומבוגרים כאחד. שתי נשים שחוו טביעה בים מתארות את רגעי האימה בין הגלים, את החילוץ בידי המצילים ואת הטראומה – שנשארת עד היום.
כשאני מבקשת מאביבה פינצ'וק בת ה-79 לספר לי מי היא, היא עונה בפשטות "סבתא רבה", ובאמת זה מה שהיא הייתה באותו יום, לפני כמעט שלוש שנים. סבתא שבאה עם הנכדים לחוף הים באסרו חג סוכות, כדי לטבול במים של סוף הקיץ ולבלות את אחרי החגים בנעימים.
אביבה שוחה 3 פעמים בשבוע. היא שחיינית טובה. וכשהיא מציינת את זה היא חוזרת ואומרת: "זה לא קשור. לא אכפת לים אם אתה יודע לשחות או לא. לים יש את הכללים שלו. הים מאוד לא סלחני. אם אתה עושה משהו ששובר את הכללים ואתה יוצא מהמסגרת – הים לא סולח".
זה התחיל כעוד יום רגיל. "הלכנו לים בבת-ים עם הילדים ועם הנכדים. תמיד אני נהנית ללכת איתם ולהיכנס למים. זה היה יום עם הרבה גלים, ממש היה כיף, קפצנו על הגלים. הייתי עם הנכדה שלי, שהייתה אז נערה בת 13", מתארת אביבה.
"לא היינו במים עמוקים במיוחד, ממש לא", ממשיכה אביבה, "אבל פתאום הרגשתי זרם שמושך אותי, כמו איזה ואקום. אז אמרתי לעצמי 'בסדר, אני יודעת לשחות, אני אתגבר', וניסיתי לשחות לכיוון החוף. כל פעם ששחיתי שתיים-שלוש תנועות קדימה – נסחפתי אחורה כמו בוואקום". בהתחלה אביבה לא נכנסה לפאניקה. "אמרתי בסדר, ייגמר", היא מספרת, כשהיא מסתכלת על שירי, הנכדה שלה, היא רואה שמצד אחד היא במצב טוב משלה, אבל מצד שני פניה מבשרות רעות. "היא הייתה יותר קרובה לחוף", אומרת אביבה "ואני רואה על הפנים שלה פאניקה. אני רואה שהיא צועקת עליי משהו, ואני לא שומעת אותה. אני רואה שהיא מצליחה להתקדם, היא לא נסחפת לתוך הזרם הזה. היה נראה שהיא מאוד דואגת לי ורצתה להישאר איתי, ואני מאוד לא רציתי את זה, אז צעקתי לה 'תשחי לחוף מייד, מייד! שירי, לכי', היא הצליחה לצאת מזה, אבל בכל פעם היא הסתכלה אחורה עליי".
שלושת המלאכים
אף שאביבה שוחה ותיקה ומיומנת, בשלב מסוים היא לא מרגישה תחתיה את הקרקעית. בעיניה היא רואה את החוף מתרחק יותר ויותר, והיא מגיעה לנקודת שבירה. "פתאום הרגשתי שאני כל כך עייפה, שאני לא יכולה לעשות עוד משהו. פשוט לא היה לי כוח. ואז אני נזכרת שקראתי שהרבה אנשים בסכנת טביעה אומרים שהם פתאום התעייפו. הים כל כך חזק, לים יש הרבה יותר כוח מלבן אדם".
אביבה חשה שלא נותר בה עוד כוח בידיים וברגליים כדי להיאבק במשברי הים, והיא מחליטה להתפלל לעזרה – מאלוקים. "אני מסתכלת למעלה וצועקת באנגלית: God, I'm not getting get out it myself'. הרגשתי שלבד אני לא יכולה לעשות את זה, אני לא יכולה לצאת לבד. איך שצעקתי את זה לשמיים, אני שומעת קול במגפון – 'גברת, גברת, אנחנו רואים אותך, אנחנו באים להוציא אותך'. אני מסתכלת לעבר החוף, ואני רואה שלושה מצילים רצים לים עם חסקה", היא מתארת בהתרגשות.
"הם רצים לים, אבל הם נראים לי כל כך רחוקים. אמרתי לעצמי 'אני לא יכולה לעשות את זה. הם לא יספיקו להגיע אליי, אני כבר אהיה עמוק בפנים'. בתוך שניות, שלושה מהם סבבו אותי, הם כבר היו לידי ואמרו לי 'את בסדר?'. ואז הם הביאו לי את החסקה, והגלים שעוברים ממש עולים מעלינו. הם אומרים לי 'גברת, את יכולה לעלות לחסקה?', הסתכלתי על אחד מהם ואמרתי 'You must be kidding'", מספרת אביבה וצוחקת בצחוק גדול. "לא היה לי גרם של כוח להעלות את עצמי לקרש", היא אומרת, "אז שלושתם פתאום הרימו אותי, ואני לא ממש קטנה. באותו רגע פשוט צחקתי".
המצילים מובילים אותה אל חוף המבטחים, מוציאים אותה מהים ושואלים לשלומה, והיא שומעת מהם מה הם ראו מהצד שלהם – "הם אמרו לי שהם הסתכלו עליי וחשבו שהם רואים אותי שוחה, הם חשבו: 'הגברת הזו תסתדר, היא תצא לבד'. אחרי כמה שניות הם הבינו שאני לא יוצאת מזה לבד, וזה הרגע שצעקתי לקב"ה 'אני לא יוצאת מזה לבד'. זה עניין של כמה שניות".
אביבה מתמקדת בקשר עם המצילים – היא מבקשת שוב ושוב להודות להם, והם מצטנעים. כלפי חוץ היא רואה על גופם קעקועים, אבל כשהם מנהלים שיחה היא מגלה דברים אחרים. "לא יכולתי להפסיק להודות להם 'אתם הצלתם את חיי', והם אומרים לי 'לא. זה הקב"ה למעלה, הוא עזר לנו לעזור לך'. ומי היה חושב שבן אדם שנראה ככה יגיד לי דבר כזה. ואז אחד מהם אמר 'שיר המעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה". את כל פרק התהלים הוא אמר, ואני הייתי בשוק. ביקשתי מבתי שתקנה להם כאות תודה עוגה מ'רולדין'".
מאוחר יותר בירכה אביבה את ברכת 'הגומל'. "ישבתי עם הילדים והנכדים הקטנים, ואמרתי להם: 'עכשיו אתם ראיתם כמה זה חשוב לא להיכנס לים כשאין מציל'. אם לא היה מציל, אם הייתי בחוף לא מוכרז, אם הייתי באה בשעות אחרי שהמצילים היו הולכים הביתה – היו מוצאים אותי בספרד, באיזה מקום בים התיכון", היא אומרת.
אומנם אביבה כבר הודתה למצילים ולה' על הנס שאירע לה, אך היא מחליטה לעשות זאת שוב: היא חוזרת לאותו החוף כדי לברך את ה' ואת המצילים. "שנה אחר כך בדיוק באסרו חג של סוכות, חזרתי לים עם כמה נכדים ועם אותה העוגה, וכשהתקרבתי לסוכת המצילים הם יצאו לקראתי. 'גברת, מה שלומך?', 'מה אתם זוכרים אותי?', 'בטח, אנחנו זוכרים אותך'. וזה היה מאוד נחמד וייחודי. עמדתי עם הרגליים במים, ושם בירכתי את הברכה 'שעשה לי נס במקום הזה'. מאוד התרגשתי. אני עדיין מתרגשת כשאני חושבת על הסיפור הזה".
"המצילים רצים לים, אבל הם נראים לי כל כך רחוקים. אמרתי לעצמי: 'לא נותר לי גרם של כוח, אני לא יכולה לעשות את זה. עד שהם יגיעו אליי, אני כבר אהיה עמוק בפנים'"
בלב המערבולת
יונה קרני בת ה-76 לא זוכרת במדויק את סיפור הטביעה שלה. אולי זו הדחקה, ואולי זה פשוט מרחק הזמן. "כן, זה היה לפני הרבה זמן, כשהייתי בת 10, אולי 11", היא אומרת. היא מספרת שבחופשת הקיץ הייתה הסעה לים בבוקר ובצהריים לכל ילדי השכונה. "היו משלמים לנהג, והוא היה לוקח אותנו לים ומחזיר אחר כך הביתה. אנחנו היינו נוסעים עם אמא שלי, היא שמרה על האפרוחים שלה", היא משחזרת.
אבל דווקא באותו יום הם נסעו לבד, ארבעה אחים. "אמא שלי לא הצטרפה אלינו, לא זוכרת מאיזו סיבה, וכולם אמרו לה שהם ישמרו על הקטנים – הקטנים הם אחי ואני. אחותי הגדולה הייתה בת 15. היינו עם שאר החברים בשכונה, אז היה יותר קל לשכנע את אמא שלנו לשחרר ולנסוע בלעדיה".
הילדים מגיעים לים ומתחילים לשחק בכדור, ויונה ביניהם. "פתאום מישהו אמר 'תראו, יש בור במים!'. כולם הכניסו את הרגל שלהם לבור הזה והוציאו אותה, אבל מסתבר שזו הייתה מערבולת. היה שם גם אחי היותר קטן, שהוא קטן ממני ב-3 שנים, וגם אחי הגדול, שהוא גדול ממני ב-3 שנים. גם הם הכניסו את הרגל, ויצאו".
כמו כולם, גם מכניסה את הרגל שלה לתוך "הבור" – אבל אותה המערבולת מתחילה לסחוף. "הרגשתי שאני נשאבת לתוך הבור הזה", היא מתארת. "אחי ניסה למשוך אותי, אבל מהמליחות של המים היד שלו החליקה והוא לא הצליח לתפוס אותי. הרגשתי מסוחררת, המערבולת כנראה סחפה אותי". היא אומרת "כנראה" כי בשלב הזה יונה מאבדת את ההכרה. את מה שהיא מתארת היא לא בטוח ראתה בעצמה, אלא שמעה על כך מאוחר יותר.
"אחי יצא אל החוף והתחיל לצעוק שאחותו טובעת. אחותי הגדולה, בת ה-15, גם כן נכנסה להיסטריה, והמון אנשים עמדו על החוף ולא ידעו מה לעשות, וצעקו למציל. בהתחלה המציל לא האמין להם, אז הוא הסתכל במשקפת ואכן ראה את הראש שלי מציץ מדי פעם מבעד לים. הוא קפץ מסוכת המצילים עם החסקה וחתר אליי. הוא הוציא אותי, ושם אותי על החסקה שלו והתחלתי לפלוט מים. חזרנו אל החוף וכולם, במיוחד ילדי השכונה סבבו סביבי במעגל", היא מספרת.
"על החוף המשכתי לפלוט מים, ואחר כך הלכתי למד"א, לעזרה ראשונה. שם כבר התחלתי להתאושש. שכבתי במיטה שם, ובעצם חיכיתי שהנהג יבוא ויחזיר אותנו הביתה". בזמן הזה כבר נפוצה השמועה, ואמא שלה מגלה על הכמעט-אסון שהיה עלול להתרחש. "אמא שלי הייתה היסטרית. אני חושבת ששנתיים היא לא נתנה לי לנסוע לים בכלל, מרוב שהיא פחדה".
"הים הוא מתעתע: הוא נראה שקט, אבל מתחת המים יש זרמים ולפעמים הם לא נחמדים. גם מי שיודע לשחות וגם מי שלא יודע לשחות, עלולים לטבוע"
היית בטראומה בעקבות המקרה?
"אני מאוד אוהבת את הים, מאוד. אבל האמת היא שיש לי פחד מהמים, ועד היום אני לא בדיוק יודעת לשחות אפילו שניסיתי ללמוד. אני יכולה לעשות כל מיני תנועות שהן לא בדיוק, אבל הן מעבירות אותי מצד לצד. אני צריכה לדעת כשאני מתעייפת ורוצה לעמוד – שיש לי קרקע מתחת לרגליים, כי אם לא אני ממש נכנסת להיסטריה. כן, זה עדיין משאיר רשמים, בוודאי".
פרט לטראומה יונה הבינה שיעור חשוב מאוד. "צריך קודם כל להישמע להוראות של המציל. אם יש דגל אדום, אם יש דגל שחור, אם הם שמים חבל כזה שעד לשם מותר להתקדם – להישמע להוראות. לא לחשוב שבן אדם הוא חכם גדול והוא יכול לסמוך על עצמו, או 'לי זה לא יקרה'. זה קורה גם לטובים, והים הוא מתעתע. הוא נראה שקט, אבל מתחת המים יש זרמים ולפעמים הם לא נחמדים. וזה קורה גם למי שיודע לשחות, לא רק למי שלא יודע לשחות".
גם כסבתא עם מדברת עם נכדיה על שהייה בטוחה במים. "אנחנו אומרים להם להצטייד בגלגל הצלה ובמצופים, ולהיות בטווח הקרוב למבוגר, ויחד עם כל הדברים האלה – מאוד מאוד לשים לב. גם אם יש ילד שיש לו ביטחון והוא בסדר, אז לדעת שהים לא תמיד בסדר. זה כמו בכביש, כן? בן אדם יכול להיות זהיר מאוד, אבל לפעמים מישהו מולך לא זהיר ועושה שטויות".
לפי נתוני ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים, בחמש השנים האחרונות (2019-2024) טבעו למוות 90 ילדים, ומתחילת השנה טבעו למוות תשעה ילדים. שישה מתוכם בבריכה, ושלושה בים. מבחינת גילאים עולה כי תינוקות ופעוטות מתחת לגיל 4 נמצאים בסיכון הגבוה ביותר ומהווים 48% מכלל המקרים, ורוב המקרים התרחשו בבית ובסביבתו. לעומת זאת, בני נוער בגילאי 15-17 מהווים 21% מכלל המקרים, ורובם טבעו בחופי הים ובמקורות מים טבעיים, בדומה למה שקרה ליונה ולאביבה.
בארגון "בטרם" מסבירים גם את הסיבה שבגללה תינוקות ומתבגרים טובעים יותר: היות שהראש שלהם כבד יותר ביחס לגוף, הם נוטים ליפול למים עם הראש קדימה. ברגע שהפה והאף מכוסים במים, הם נמצאים במצב של טביעה, אינם יכולים לקום עצמאית או לקרוא לעזרה. המשמעות היא שהם עלולים לטבוע במים רדודים, אפילו בעומק סנטימטרים בודדים. בתוך דקות בודדות מרגע הטביעה חל איבוד הכרה, שיכול לגרום גם למוות.
נתון נוסף שאליו מתייחסים בארגון הוא טביעות בני הנוער בים. כאן מדובר במנגנון אחר, הנובע בעיקר בניהול סיכונים לא מותאם בשל הערכת יתר של בני הנוער את יכולותיהם לצד לחץ חברתי. גם בהקשר של בני הנוער, להורים יש תפקיד חשוב בהעברת מסר ברור שנכנסים לים רק בחופים מוכרזים ובשעות ששירותי ההצלה פעילים.
אורלי סילבינגר, מנכ"לית ארגון "בטרם", מבקשת להדגיש כי "טביעה היא הגורם השני בשכיחותו לתמותת ילדים בתאונות. מדינת ישראל היא מדינה חמה, ובקיץ אין כמו בילוי במים כדי להתרענן עם הילדים. אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה להפוך את הבילוי לסיוט של חייו. אני קוראת לכולם: אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. זו אחריות שלנו לשמור על הנחיות הבטיחות ולמנוע את האסון הבא".
