גרנביץ אהרןב-7 באוקטובר 2023, בלילה, התפוצץ הטלפון של אלון פלדברנדט בקווינס שבארה"ב, מרוב הודעות ובקשות. אלון נרתם, ובמשך שנה וחצי הוא העביר מאות טונות של ציוד, עשרות אלפי חוסמי עורקים ואפילו רכבים, מניו יורק היישר אל שטחי הכינוס בעוטף עזה. סיפורו של חמ"ל אחד, של אלף ניסים קטנים, ושל מלחמה שניהל איש אחד מול שני אויבים – האחד בעזה, והשני במשרדי הממשלה
המחסן בקווינס נראֶה כמו שדה קרב אחרי שהקרב כבר הוכרע, רגע לפני שמתחיל הבא. 5,000 מטרים רבועים של רצפת לינוֹליאוּם משובצת אדום־ולבן, שעד לא מזמן הייתה רצפת חנות כלבו אמריקאית מתה, ועכשיו מכוסה כולה בערימות. שקי דַפֶל גדולים, חלקם ירוקי־זית וחלקם בהסוואה צבאית, גבוהים כמעט כמו אדם, מוטלים על משטחי עץ ועל הרצפה, קשורים בכפפות לטקס סגולות שמישהו השחיל בלולאות במקום סרטים. על כל שק מודבק פס נייר דביק ועליו, בכתב יד נמהר, מספר טלפון של חייל. ארגזי קרטון חומים מוערמים עד התקרה, מדף על מדף, וביניהם מבצבצת מדבקה כחולה קטנה: Israel Friends. מלגזת יד עומדת נטושה באמצע המעבר.
ומעל הכל, תלויים זה לצד זה מן הקורה שבתקרה דגל ישראל ודגל ארה"ב – והם נוגעים כמעט. בחור צעיר במעיל שחור מחזיק בידו טלפון ומצלם את הערימה, כי הוא יודע שאיש לא יאמין לזה אחר כך. 18 חודשים זה נמשך. 18 חודשים שבהם איש אחד, אלון פלדברנדט, כמעט לא ראה את אשתו ואת שני ילדיו, כמעט לא נכנס לעסקים שלו, וכמעט לא ישן.
"אני אומר לך", הוא נאנח כשהוא מתיישב מולי בבית הקפה הישראלי שלו, מרכיב משקפי שמש על צווארון חולצת פולו כהה – איש כבד וגדל־גוף, שׂער אפור מסורק לאחור וזקָן מאפיר, "24/7 זה כאין וכאפס לעומת מה שהיה במציאות. זה היה מעל היכולת האנושית. לא ישנו, לא אכלנו, לא עשינו כלום חוץ מלטפל בזה". על הקיר מאחוריו, על רקע קורות עץ ממוחזרות, תלויה תמונה בשחור־לבן של יהודי במגבעת, ולידה מתנדנדת קופסת ממתקים אמריקאית צבעונית. תל אביב פוגשת את מנהטן.
כדי להבין איך הגיע לכאן, צריך לחזור אחורה, ללילה ההוא.
7 באוקטובר 2023. שבת. בקהילה הישראלית הגדולה של ניו יורק – ויש פה קהילה גדולה, גדולה מאוד, גדולה ממה שאנשים מתארים לעצמם – אלון יושב בבית. ואז מתחיל הטלפון להתפוצץ. הטלגרם מתפוצץ, הוואטסאפ מתפוצץ, ומתחיל לזרום מידע. דווקא כאן, מרחק אלפי קילומטרים מהאש, המידע זורם חופשי – מאירופה, ממדינות ערב, מכל כיוון – בלי הצנזורה ובלי המידוֹר ששולטים בארץ.
"התחלנו לעשות טלפונים לארץ כדי להבין את המצב", הוא נזכר. הצעקה הראשונה שעלתה מהשטח הייתה קונקרטית, מיידית, מצמררת בפשטותה: חסרים חוסמי עורקים. אנשים מדממים בלי מיגון. אלון, בעל חברת ניקיון, בית קפה ומרכז אמנים – איש שכל חייו הם, במילותיו שלו, "לוֹגיסטיקה" – הרים טלפון.
"זה התחיל מכמה חוסרים", הוא ממשיך. "צעקו 'צריך חוסמי עורקים', התחלנו לגייס חוסמי עורקים. צעקו 'חסר אפודים', התחלנו לגייס אפודים. צעקו 'חסר קסדות', התחלנו לדבר עם כולם. נכנסנו לטירוף מוחלט. הבנו שעם ישראל בסכנה ממשית". ואז הוא אומר את המשפט שמסגיר הכל, את כל מי שהוא: "לא החלטתי להרים את זה. זה התחיל מאני ובורא עולם בריצה".
המהירות הייתה לא־אנושית. כבר באותו יום, 7 באוקטובר, יצא משלוח ראשון של חוסמי עורקים: 7,000 יחידות. עשרות תיקים, על מטוס. "התחלנו בטירוף להתקשר לרופאים – כל היהודים פה הם או רופאים או עורכי דין. כל אחד משך מהמחסן מה שהוא יכול", הוא מסביר.
לאט־לאט, סביב הריצה הזאת, נבנה מַמֶנְטוּם. אנשים נצמדו. חברים, ואז חברים של חברים. בשיא היו 300 מתנדבים. כולם עזבו את המשפחות שלהם, את העבודות שלהם. 21 שעות ביממה – או בחמ"ל, אורזים תיקים, או בשדה התעופה, שולחים אותם.
המספרים, כששומעים אותם, נשמעים כמו הזיה. לאורך שנה וחצי הם שלחו, לפי הערכתו, יותר מ-100 אלף חוסמי עורקים. ברמת התיקים האישיים: ציוד בשווי 30-40 מיליון דולר. ברמת המשטחים והפלטות: עוד 30-40 מיליון דולר. עד פברואר אשתקד, הוא אומר, לא היה אדם על פני האדמה ששלח יותר ציוד מחמ"ל ניו יורק.
"אנשים היו הולכים לקוֹסטקוֹ ומנקים את המדפים", הוא מתאר, והקצב שלו מואץ, כאילו הוא חוזר לשם. "כל הסוללות, כל הגרביים, כל התחתונים, כל הכובעים, כל הכפפות – כל מה שהיה צריך בישראל, פשוט קנינו. פתחנו רשימת קניות באמזון וחילקנו אותה, והתחילו להגיע אלינו משאיות של ציוד. הייתה לנו נציגות בכל מקום. שתי משאיות ציוד ביום". ארגזי הקרטון שהצטברו במחסן נשאו שמות של יבואני מזון אמריקאים, Kagi, Renfro – קופסאות שבחיים הקודמים שלהן הכילו גרביים וחטיפים, וכעת הכילו אפודים וקסדות.
"צעקו 'צריך חוסמי עורקים', התחלנו לגייס חוסמי עורקים. צעקו 'חסר אפודים', התחלנו לגייס אפודים. נכנסנו לטירוף מוחלט. הבנו שעם ישראל בסכנה ממשית"
מקווינס עד ליד של החייל
אבל איך מעבירים אלפי חוסמי עורקים – עשרות תיקים של 32 קילו כל אחד – מקווינס לעוטף עזה, בתוך שעות? כאן נכנס לתמונה פרק שלם, פרק שאלון מספר עליו בגאווה גלויה: אל על.
אל על, חברה מסחרית לכל דבר, גבתה מהם את העלות בלבד – לדבריו אפילו מתחת לעלות – 50 דולר לתיק במקום 180. "היום יש איזושהי עלטה על אל על בגלל המחירים", הוא מוסיף, "אבל אסור לשכוח להם את מה שהם עשו. הם נרתמו בצורה בלתי רגילה".
ובשדה התעופה החלה כוריאוגרפיה. החוק הבינלאומי קובע שכל תיק שעולה על מטוס חייב להיות משויך לשם של נוסע. אז אלון וצוותו גייסו נוסעים – מאות מהם, רבים תלמידי ישיבות חב"ד שטסו בקבוצות. "הם רבו ביניהם מי ייקח את התיק", הוא צוחק. כל נוסע קיבל תיק על שמו, הוריד אותו בארץ מהמסוע, הניח אותו על הרצפה – והלך הביתה.
בצד השני של הקו, בנתב"ג, חיכה הצוות. "התקשרתי לבן הדוד שלי, דְביר, שגר במודיעין. אמרתי לו: דביר, אני צריך שתקבל את התיקים. הוא אימן כדורסל באחד מבתי הספר – התקשר לכל הורי הקבוצה. כל ההורים הגיעו עם רכבים לאסוף את התיקים". בחורי ישיבה חב"דניקים העבירו את התיקים מהמסוע אל דביר, ודביר אסף אישה אחת – שכֵנה, "תותחית, אלופת עולם" – שניהלה את כל החמ"ל הישראלי ממודיעין. השיא שלהם: 12 שעות מקווינס ועד היד של החייל.
ואת הרגע הזה, את היד של החייל, אלון ראה במו עיניו במאות תמונות ששלחו לו מהשטח: עשרים לוחמים מצטופפים מול נגמ"ש מאובק, שלושה דגלי ישראל מתנופפים מעליו, פנים שחומות וזקנים מאובקים, וכל אחד מהם מניף קופסת קרטון פתוחה – כאילו זכו בפרס. "כל מה שהלך למוסדות נתקע ונעלם", הוא אומר, והחיוך נמחק. "אז היה לנו רכב שיורד לשטחי הכינוס פעמיים־שלוש בשבוע, מפוצץ ציוד, פותח בדלת – והכול הולך ישירות לחייל. שטח כינוס זה דקה לפני שנכנסים לעזה".
פה, בדיוק כאן, מגיע החלק שמכאיב לו עד היום. כי בזמן שקהילה שלמה נרתמה, בזמן שאל על שברה את הנהלים, בזמן שמתנדבים ישנו על רצפת שדה התעופה – דווקא מהבית, מהממסד, הגיעה ההתנגדות.
"ההתנגדות הממשלתית הייתה מאוד מתסכלת וקשה", הוא אומר, ובוחר את מילותיו בזהירות. "אתה מצפה שכל המערכת תתמוך באירוע, תיתן גב. ובמקום זה – צוואר הבקבוק היה המכס. צוואר הבקבוק היה משרדי הממשלה". הוא לא רוצה לנקוב בשמות. "דיברנו עם כולם. כולם עשו מה שיכלו ונתקעו בעצמם מול הפקידוּת". התחושה, הוא מסכם, הייתה ברורה: לא השרים עצרו אותם, אלא משהו עמוק יותר, איטי יותר. "קוראים לזה היום דיפ־סטייט. אין דרך אחרת לקרוא לזה".
היו דברים שאלון שלח ושעליהם הוא מסרב, גם עכשיו, לדבר. "שלחתי המון דברים שאי אפשר לדבר עליהם", הוא אומר, וכשאני מנסה ללחוץ הוא חוסם בעדינות אך בנחישות: "זה מורכב מאוד. יש המון דברים שקרו שלא צריך להיכנס אליהם. עדיף שלא".
לא הכל היה מרומם. היו גם חיילים בודדים, מעטים, שמכרו את הציוד שקיבלו. "תפסנו אחד שמוכר סֵט אפוד שלם, ששווה 1,400 דולר, ב-800 שקל", הוא נזכר, והכאב בקולו אמיתי. "אמרתי לו: איפה אתה חי? הוא ענה לי שיש לו שלושה ילדים בבית, שלא יכול היה למלא מקרר עם האפודים שלו. מה אתה אומר על דבר כזה? עצוב מאוד. עצוב מאוד באמת".
המחיר האישי שאלון שילם מתגלה עכשיו, על שולחן בית הקפה, בין כוס קפה לקופסת ממתקים. "גם הזנחתי את כל העסקים, גם לא הייתי אבא, גם לא הייתי בעל. הייתי שנה וחצי עסוק אך ורק במדינת ישראל. גם כלכלית היה משבר אחרי זה. ברמה האישית, זה היה קשה מאוד". שנה וחצי מילואים, בלי מדים. "היינו ישנים על הרצפה בשדה התעופה. היינו פותחים שולחן שהוא ערימות־ערימות בשדה. זה היה לא נורמלי בשום קנה מידה".
בפברואר 2025 הוא נסע לארץ, סייר בבסיסים, ראה שעדיין יש חוסרים אבל שהמערכת כבר מתפקדת – ותלה את הכפפות. "אמרתי: סיימתי, מספיק". אבל מי שמכיר אותו יודע שזה לא באמת נגמר. "אני מטפטף פה ושם כשצריך", הוא מודה. "כשהאחים שלי צריכים עזרה – אני לא מסוגל לעמוד בצד".
אחת התמונות ששמורות אצלו, מכל אלפי התמונות, היא של טיל. ממש כך – נשק, גוף מתכת תכול־בהיר על מסלול בטון, ועליו, בכתב יד כחול גדול, ברכה: "משפחה יקרה, נלחמים עליכם", ולצד המילים מגן דוד מצויר ביד. חיילים מצאו את הציוד שהוא שלח, וכתבו לו תודה על כנף של נשק שעמד לצאת לקרב. "קיבלתי תמונות כאלה כל הזמן", הוא אומר חרישית. "זה מה שהחזיק אותנו".
"עשינו כל מה שיכולנו"
אי אפשר לסיים את סיפורו של אלון פלדברנדט בלי המשפט שהוא חוזר אליו שוב ושוב, המשפט שהוא בעצם הציר שעליו נשען הכל. כי אלון אינו רואה במבצע הזה רק לוגיסטיקה, הוא רואה בו השגחה.
"מדינת ישראל היא השטח הפרטי של בורא עולם", הוא אומר. "להגיד שמדינת ישראל לא יכולה בלי יהדות התפוצות – את המשפט הזה אני לא אגיד. אבל שמדינת ישראל לא יכולה בלי בורא עולם – זה ברור. כל הפעילות שלנו עבדה כל כך חלק, התחילה מ-7,000 חוסמי עורקים והגיעה לממדים מטורפים – אלה ניסים גלויים, ברמה תנ"כית".
הוא מבקש לסיים בברכה, לא בנתון. "עם ישראל הקדוש, בכל מקום תחת השמש, אוהב את המדינה שלו ואת העם שלו. נלחמנו עבור עם ישראל הקדוש, עשינו כל מה שיכולנו – לא בחלנו באמצעים. לא פיזיים, לא נפשיים, לא כלכליים. פעלנו בכל הלב ובכל הנשמה, ועשינו כל מה שיכולנו ויותר מזה".
מעבר לחלון של בית הקפה הישראלי, רחוב מנהטן ממשיך בשגרת היום שלו, רחוק מכל מלחמה. אבל אלון פלדברנדט עוד שומר, אי־שם בטלפון, את רשימת אנשי הקשר. הוא יודע למי להתקשר. הוא יודע איפה להשיג את הציוד ואיך להשיג אותו. "אני משתדל שלא להיכנס לזה עוד פעם", הוא אומר חרישית. "זה פשוט שאב אותי". ואז, בלי שיתבקש, הוא מוסיף: "אבל אם חס וחלילה יצטרכו – אני לא יודע להגיד 'לא'".
