הבו לנו הלכה

האם בנות יכולות לשרת בחיל השריון? מן הסתם, רבנים רבים יסכימו שהדבר אפשרי. האם כדאי שבנות ישהו בטנק לאורך זמן יחד עם בנים? מן הסתם, הרבה ליברלים יגידו שעדיף שלא. ובכל זאת, סערה רבתי פרצה בעולם הישיבות לאחר שהצבא אימץ את הוראת בג"ץ לשלב נשים בחיל השריון. ראשי ישיבות הסדר חתמו על עצומה שבה הצהירו שלא ישלחו את תלמידיהם לשריון, ועוררו סערה במגזר ובציבור הרחב.

הסערה הזו היא דוגמה נפלאה בעיניי לאחת הבעיות העמוקות של החברה הישראלית בכלל – אנחנו חושבים יותר מדי אגדה, ופחות מדי עוסקים בהלכה. כשאני מדבר על הלכה ואגדה אינני מתכוון לתכנים המוכרים לנו כמדרשי אגדה ופסקים הלכתיים, אלא לעקרונות שלהן, וליתר דיוק: למתודה שבה הן פועלות.

האגדה היא מרחב הרעיונות. שם אנו מציירים אידיאלים ודבקים באמונות ובערכים. מטבע הדברים, אנשים שונים מחזיקים באמונות שונות, ולכן עד מהרה יגיעו לידי התנגשות. העקרונות של אלה יתנגשו בעקרונות של אלה, וכך ניקלע למצב של התנגשות ציוויליזציות, כפי שכינה זאת סמואל הנטינגון.

בהיעדר הכרעה, כל צד ינסה לכפות את עמדתו של הצד השני באמצעים כוחניים שונים. כך אנו חווים את השנים האחרונות במדינת ישראל – בין הממשלה לבג"ץ, בין ימין ושמאל, בין הציונות הדתית לחרדים, וכעת בין ראשי ישיבות ההסדר לצבא.

במישור האגדה אין פתרון להתנגשות הזו, אבל להלכה כן. ההלכה לא עוסקת במה אמת, אלא בשאלה איך חיים במצבים מורכבים. ההלכה מדברת בשפת המעשים ולא באמונות. היא מוצאת פתרונות ביניים שיכולים להחזיק עקרונות סותרים. היא מאפשרת חיים משותפים גם במקומות מתנגשים.

כולכם מכירים בוודאי את המשנה הראשונה במסכת בבא מציעא. "שנים אוחזים בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". הנה לפנינו התנגשות. כל אחד טוען בלהט שהטלית שייכת לו (והנה תרגיל: נסו להחליף את המילה טלית במדינה, ותראו פתאום איך משנה סתמית הופכת לסיפור עכשווי).

דמיינו את אותם אנשים רבים בלהט. כל אחד מחזיק באמת הפוכה ביחס אל הטלית. מה קורה אז? בעולם האגדה אנו נשארים במחלוקת ובוויכוח. העקרונות אינם מתיישבים זה עם זה.

אך המשנה קובעת הלכה: "זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו". חלוקת הטלית ודאי שאינה מתיישבת עם אף עיקרון. אף אחד לא טען שהטלית שייכת לשניהם. אבל זו כוחה של הלכה. היא לא מתיימרת לייצג את האמת המוחלטת, אלא לספק פתרון מעשי להתנגשות בלתי-סופית. היא לוקחת את המינימום מכל טענה – שיש לכל צד לפחות חצי בטלית – ומעניקה לשני הצדדים חצי מהטלית. האם המחלוקת העקרונית נפתרה? לא. אבל הצדדים יכולים להמשיך לחיות. וזה הדבר החשוב.

הנה עוד דוגמה. את קריאת שמע בערבית יש לקרוא בזמן שכיבה, כלומר בזמן שבני אדם הולכים לישון. לכן, יש לומר אותה מייד לאחר צאת הכוכבים. אבל החיים עמוסים ולא כל אדם מספיק לומר קריאת שמע בזמן הזה, ויש טרדות שמשכיחות אותה.

במקום לריב עם האדם, קבעה ההלכה שיש לומר קריאת שמע מייד לאחר צאת הכוכבים, אך בעיקרון זמנה הוא עד חצות. מי שעבר על כך יכול לומר אותה עד עלות השחר, ובמקרים של אונס אפילו עד הנץ החמה (שולחן ערוך אורח חיים רל"ה). כך, בשפה מורכבת מלכתחילה ובדיעבד ובשעת הדחק, קבעה ההלכה מדרגות למצווה, שמאפשרות לכל אדם לקיים אותה במצבים משתנים.

כך דרכה של הלכה. היא לא נתקעת במאבקים עקרוניים, אלא מוצאת פתרונות מעשיים שמאפשרים לבני אדם להמשיך להתקיים גם במציאות קונפליקטואלית. זה קיים כמעט בכל סעיף בהלכה.

נחזור לסערה סביב חיל השריון. מה שהיה חסר לי שם זו חשיבה הלכתית. נראה שהצדדים נקלעו לוויכוח עקרוני, אידיאולוגי, שאין לו באמת סוף. יש כאן מערכות ערכים שמתנגשות זו בזו. אבל במקום ששני הצדדים ינסו לכופף זה את זה, ניתן לפתור את המתח הזה די בקלות באמצעות חשיבה הלכתית. אפשר לקבוע שחיילות ישרתו עם בנים באותו גדוד אך לא באותה פלוגה, ובכל מקרה לא ייכנסו לאותו טנק. אפשר להבדיל בין אימונים, פעילות של ביטחון שוטף ובין זמני מלחמה. לא חסרים פתרונות ביניים. צריך רק לחשוב עליהם.

כשם שהדבר נכון, כאן כך הוא נכון בעוד הרבה סוגיות שמסעירות את החברה הישראלית. הבו לנו הלכה, כפי שאמר ביאליק, והחיים שלנו יהיו רגועים יותר.