האם אתם מספיק מחמירים בחילול ה'?

"בחילול  השם, המבחן אינו רק אובייקטיבי, מעשי האדם כשלעצמם, אלא גם רינונם הסובייקטיבי של הבריות"

חטאם של משה ואהרן, שבגינו נמנעה מהם הזכות להיכנס לארץ ישראל, עורר שלל תהיות ופרשנויות במהלך הדורות. עשרות הסברים הוצעו כדי לגשר על הפער, העצום לכאורה, שבין החטא שלמראית עין נראה קל למדי – הכאה על הסלע במקום דיבור אליו – לבין עונשו החמור.

הכתוב עצמו, כדרכו, מקצר ועולה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".

מפסוק זה, כמו מציוויים מפורשים אחרים שנאמרו בהקשרים שונים (דוגמת ויקרא כב, לב: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"), למדו חכמים את איסור חילול השם וחובת קידושו.

ברם, בפסוקים עצמם לא נתבארו או נתבארו גדרי המצווה כל צורכם. אזכור צירוף הלשון "חילול השם" בהקשרים שונים (דוגמת עבודה זרה והקרבה למולך, שבועת שקר בבית הדין וכיוצ"ב), כמו גם תאומו, "קידוש השם", רק מעצימים את העמימות בעניין גדריהם המדויקים. ואין זה מפליא אפוא שכבר חכמים הראשונים תוהים "חילול השם – כיצד?".

לצד שני, דווקא ריבוי המופעים שבהם נזכר איסור זה, מעצימים אותו ומרחיבים את מוטת כנפיו למקרים רבים שבהם מדובר בחשש כולל, שמא מעשיו הקלוקלים של עובד ה' יביאו לביזוי התורה והקב"ה בעיני הרואים אותו.

וכדברי אביי (יומא פו, ע"א) בשם הברייתא: "ואהבת את ה' א-להיך –  שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה… פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו… אבל מי שקורא ושונה… ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה. פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!".

הווי אומר: בחילול  השם, המבחן אינו רק אובייקטיבי, מעשי האדם כשלעצמם, אלא גם רינונם הסובייקטיבי של הבריות (ודוק: "בריות" – שם כולל, יהודים ושאינם יהודים כאחד). ודי ברינון מעין זה כדי שיהא אדם לוקה בחטא החמור, אפילו כוונת מעשיו – לשם שמים הייתה.

עד כדי כך החמירו חכמים באיסור חילול השם, שאמרו (יומא, שם): "מי שיש חילול השם בידו, אין לו כוח בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא בייסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעיהו כב, יד) 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון'".

כאשר בא התלמוד (שם), לבאר חילול השם מהו, הוא נוקט בדוגמאות שהיו עשויות להיראות בעינינו קלות ערך, דוגמת נטילת בשר מקַצָב בהקפה, בלא לשלם התמורה בו במקום; או כדברי רבי ינאי: כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו (או בלשון ימינו: חילול ה-shame, מעשה שבושה כרוכה בעקביו בעיני הרואים).

מכאן, יובנו דבריו הנוקבים והחריפים של הרמב"ם שמהם עולה כי אפילו לימוד תורה, יומם ולילה, עשוי בנסיבות מסוימות להביא עמו חילול השם: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה".

ביטוי יפה לחשש מפני חילול השם ניתן גם בכמה פסקי דין של בית המשפט העליון. כך, למשל, כתב השופט עמית כי התנכלות למוסקי זיתים שאינם יהודים היא "מעשה הנוגד ערכים בסיסיים ביהדות, ומוציא דיבתו של ציבור שלם ושל מדינת ישראל, בבחינת חילול שם שמיים ושם המדינה ברבים".

במקרה אחר, אגב דיון בעתירה שדרשה להחמיר את תוכן כתב האישום בעניינם של מג"ד וחייל שהואשמו בהתנהגות בלתי הולמת (לאחר שהקצין הורה לפקודו לירות לעבר פלסטיני שהיה במשמורת, כפות ומכוסה עיניים) כתב השופט אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון, כי התנהגות מעין זו עשויה לעלות אף כדי חילול השם – בשעה שאדם חשוב, ולענייננו קצין בכיר, פוגע – ואם בדברים ואם למעלה מזה – בזולת, במקרה זה בעצור אזוק וכסוי עיניים. והוא מדגיש, ששם שמים מתחלל, כאשר אדם – ובפרט אדם חשוב – נוהג ברבים באופן בלתי ראוי, גם במקרים בהם אין מדובר מבחינה משפטית בעבירה.

ולוואי ונדע להחמיר ולהַדֵר בחילול השם, וללמוד חוקותיו ומשפטיו על בוריין כדי לקיימן, כשם שאנו מחמירים במצוות אחרות, דוגמת שבת וכשרות, תפילה ותפילין.

(חוקת תשפ"א)