מה למדתי משבוע הספר

מאז שהספר שלי יצא לאור, שבוע הספר רלוונטי לחיי יותר ממה שחשבתי שאי פעם יהיה. מאחר שהחג הזה חל בימים אלה, מאחר שכדורגל פחות מעסיק אותי, מאחר ש(טפו טפו) המלחמה קצת נדחקה והתרוצצויות בין דוכנים וירידי ספרים היו מנת חלקי באלה הימים – אין מנוס מהתבוננות נוספת בקריאה, בכתיבה ובמהות שלהן.

עמדתי בכיכר ספרא. הדוכן שעליו הונח הספר שלי היה משובץ בספרים משובחים, ביניהם נצצו באופן מיוחד הקלאסיקות של אריך קסטנר. עשרות ומאות תיירי רוח נעצרו מול אורה הכפולה, פצפונת ואנטון, אמיל והבלשים או הכיתה המעופפת.

האמת שהופתעתי מכמות הילדים והצעירים שנמשכו אל האוצרות. מה לא נאמר על ילדי המסכים והרשתות החברתיות, כמה תלונות נשמעות על הדור שגדל ללא שעמום. אבל מה שראיתי היו עשרות זוגות עיניים גדולות וסקרניות שהתמגנטו דווקא לסיפורים מהמאה שעברה, ועוד על נייר מודפס.

ראויה לציון היא העובדה שלא רק שחלקם ביקשו מהמבוגרים שאתם (המון סבתות!) לקנות להם שניים ב-100, אף אחד מהם לא היה מצויד בטלפון, אף אחד לא הצטלם, אף אחד שם לא עשה פוזות. היו שבאו לקרוא, היו שבאו להתרפק. אף אחד לא נשאר אדיש לקסמם של סיפורים טובים.

אין בי נוסטלגיה, אני לא מקדשת את העבר, יש בי צד שמאוד מחבב טכנולוגיות חדשות. ועדיין, פסטיבל הספרים הצבעוני והגדוש שבו הורים, ילדים וסבים-סבתות צובאים על דוכני הספרים במתחם ענק שנסגר בדיוק לשם כך, ממלא אותי באופטימיות. בכל ליבי אני מאמינה שקריאה דווקא מספרים מעשירה לא רק את אוצר המילים אלא גם את אוצר היצירה, את היכולת לחשוב מחוץ לקופסה, להציע פתרונות לבעיות קיומיות וממשיות.

הילדות והילדים האלה יגדלו להיות המנהיגים במדינה שבה שום דבר לא מובן מאליו, בעולם שבו יש בלבול גדול בין עיקר ותפל, בין אמת ושקר, בין טוב ורע. הרעיונות שמועברים בקריאה מעמיקה של טקסטים שאינם מידע קופצני ברשת, יחדדו אצלם את הבחירות שלהם, ייתנו להם פרספקטיבה רחבה בהרבה מזו שיקבלו מרביצה פאסיבית בביצת הטיקטוק והאינסטוש.

ככל שיכירו עולמות רבים יותר, יזדהו עם גיבורים שבהכרח שונים מהם, תתפתח באנשי המחר היכולת להבין טוב יותר את המציאות, שתלך ותסתבך ככל שנתחלק למגזרים ולתתי מגזרים. הלוואי שהאהבה הגדולה למילה הכתובה תהלום אהבה גדולה לבני אדם.