שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בטור הקודם הצעתי כי דווקא המסורת המקראית שהשתמרה ביהדות אתיופיה עשויה להציע זווית חדשה להתמודדות עם מצוקה נפשית עמוקה של חיילים הקשורה לעצם ההרג. בלב תפיסה זו עומדת הבחנה יסודית בין האדם לבין הרוע. בניגוד למסורת חז"ל, אשר זיהתה במידה רבה את השטן עם היצר הרע הפועל בתוך האדם, המסורת האתיופית שימרה תפיסה מקראית הרואה את השטן ככוח חיצוני לאדם.
מכאן נובעת עמדה מוסרית עמוקה: גם כאשר יש להילחם ברוע ואף להשמידו, אין לזהות את האדם עצמו עם הרוע. האדם נותר נושא צלם א-לוהים, ואילו השטן הוא הכוח המבקש להשחית ולהחריב. במילים אחרות: נלחמים בשטן, לא באדם. תפיסה זו מחנכת למבט מורכב על המציאות האנושית. מצד אחד, האדם נברא בצלם א-לוהים, ולכן כל פגיעה בחף מפשע היא פגיעה חמורה בקדושת החיים. מצד אחר, כאשר אדם בוחר במודע בדרך של רצח הוא נכנע לכוחות הרוע. המאבק נגדו אינו נובע משנאה לאדם באשר הוא אדם, אלא מן החובה המוסרית לעצור את הרוע שהוא מחולל בעולם.
דווקא האמונה ביכולתו של האדם לבחור בטוב ולתקן, מאפשרת להתמקד בבניין ובתיקון במקום בשקיעה מתמדת ברוע. באופן פרדוקסלי, האמון בטוב שבאדם הוא שמעניק את הכוח להילחם ברוע כאשר הוא מופיע. מנקודת מבט זו, חיילי צה"ל הפועלים להגנת אזרחי ישראל אינם פועלים מתוך נקמה או שנאה, אלא מתוך מחויבות להגן על החיים.
גם אם מעשה ההרג מותיר פצע נפשי, אין הדבר מעיד בהכרח על כשל מוסרי. להפך, לעיתים רגשות האשם והכאב מעידים דווקא על רגישות מוסרית ועל סירוב להפוך את ההרג לדבר שבשגרה. ההבנה שהפעולה נעשתה מתוך הגנה על החיים ולא מתוך תשוקה להמית, עשויה לסייע בתהליך ההתמודדות והשיקום.
אולם, תרומתה של התפיסה המקראית-אתיופית אינה מסתכמת בהתמודדות עם מצוקתם של לוחמים. נדמה שיש לה גם מסר רחב יותר עבור העולם החופשי כולו. אחת השאלות המרכזיות המעצבות כיום את המציאות העולמית היא שאלת ערכו של האדם. לפנינו שתי תפיסות עולם מנוגדות. האחת רואה את האדם כמכשיר בשירות אידיאולוגיה, דת או מדינה. בתפיסה זו אין ערך עצמי לחיי אדם, ולעיתים גם ילדים, בני משפחה וקרובי דם מוקרבים למען מטרה הנתפסת כנעלה יותר. מנגד, ניצבת תפיסה הרואה באדם נושא צלם א-לוהים ובעל ערך אינסופי. על פי תפיסה זו, כל פגיעה באדם היא פגיעה ביסוד המקודש ביותר של הקיום האנושי.
כיצד, אם כן, מתמודדים עם הרוע מבלי לאבד את האמונה בערך האדם? נדמה כי המעשה המפורסם על רבי מאיר וברוריה מעניק תשובה מאוזנת. כאשר בריונים בשכונתו של רבי מאיר הציקו לו, ביקש להתפלל למותם. ברוריה תיקנה אותו והזכירה את הפסוק: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ". חטאים ולא חוטאים. יש להיאבק בחטא וברוע, אך לא למהר לזהות את האדם כולו עם מעשיו. כאן נפגשות, באופן מפתיע, חכמות חז"ל והמסורת האתיופית. שתיהן מבקשות להבחין בין האדם לבין הרוע. שתיהן מזהירות מפני איבוד צלם האנוש של הזולת, ושתיהן מכירות בכך שיש רגעים שבהם החברה מחויבת לעצור את הרשע כדי להגן על החיים.
מתח זה בין קדושת האדם לבין החובה להילחם ברוע עומד גם בליבם של ויכוחים מדיניים של ימנו. לעיתים הסכמים פוליטיים נשענים על הנחות יסוד שונות לחלוטין ביחס לטבע האדם ולמעמדו המוסרי. הסכנה הגדולה נוצרת כאשר מעניקים לגיטימציה למשטרים או לאידיאולוגיות שאינם מכירים בערך האדם ובקדושת חייו. במקרים כאלה, הפשרה המדינית עלולה להפוך לוויתור על עיקרון מוסרי יסודי שעליו נשען העולם הדמוקרטי היום.
מציאות זו מעמידה את העולם הדמוקרטי בפני מבחן המזכיר את משפט שלמה המלך. רעיון זה שאבתי מגיסי שזה עתה סיים את לימודי המשפטים שלו. כאשר ציווה שלמה: "גִּזְרוּ אֶת הַיָּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם", הוא לא ביקש לפגוע בתינוק, אלא לחשוף את האמת המוסרית החבויה בלבבות. האם האמיתית זעקה: "אַל תָּמִיתֻהוּ", והייתה מוכנה לוותר על בנה ובלבד שיחיה. לעומתה, השיבה האישה האחרת: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ".
גם כיום נשמעים שני קולות. קול אחד מקדש את החיים ומוכן לשלם מחיר כדי להצילם. מולו ניצב קול אחר, המוכן להקריב בני אדם למען אידיאולוגיה, כוח או שנאה. האתגר הגדול של העולם החופשי הוא שלא להתבלבל בין שני הקולות. כשם ששלמה ידע לזהות את האם המבקשת חיים, כך נדרשת גם כיום מנהיגות מוסרית בעלת חכמה ואומץ, המסוגלת להבחין בין מי שמקדש את החיים לבין מי שמנצל את שפת המוסר כדי להחריבם. האתגר אינו רק להציל את התינוק, אלא גם להבטיח שלא יימסר לידיה של מי שאינה אוהבת אותו באמת.
