בין עבודת קדש משפחתית לעבודה ייצוגית על ידי הלווים

לאחר יציאת מצרים הוקדשו הבכורים לעבודת המשכן. בעטיו של חטא העגל התרחשה מהפכה דתית. הבכורים הוחלפו על ידי הלווים וכפי המתואר בפסוקים שבפרשתנו במדבר( ג : י"א –י"ג):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'.
הבכורים הוחלפו על ידי הלווים, מלבד 273 בכורים שנאלצו לפדות את עצמם, כי לא נמצא לוי שיחליף אותם בתפקידם. הפדיון שחרר את הבכורים ממעמדם המיוחד.
כיום אנו נוהגים לפדות את הבנים הבכורים בטקס מיוחד הנקרא: 'פדיון הבן'. לכאורה, שורשיה של מצות פדיון הבן היא מאותו פדיון של הבכורים שלא נמצא להם לוי מחליף. אולם, עיון מדוקדק בפסוקים מגלה תמונה מורכבת יותר ביחס לפדיון הבכורות. בשעת יציאתם של בני ישראל ממצרים מצטווה משה:
קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא (שמות י"ג,ו)
משה מצטווה לקדש את הבכורות אולם באותה נשימה מצטווה משה לפדות את הבכורות:
וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.
הציווי על פדיון הבכור עוד במצרים תמוה. לכאורה, לידתה של מצות פדיון בכור התרחשה לאחר חטא העגל. משעה שהבכורות חטאו, הם לא היו ראויים לשרת בקדש. הלווים ששמעו לקריאתו של משה נצטוו להחליף את הבכורות בעבודת המשכן. לשם כך, הבכורות שלא נתחלפו על ידי הלווים נפדו ויצאו לעולם של חולין. אם כך, מה ראתה התורה לצוות על פדיון בכור עוד מתחילת עבודתם? גם נחיצותו של הפדיון אינו ברור. בשעה שהבכורות משמשים בקדש אין צורך בפדיון שיחלל את קדושתם.
החכם האיטלקי רבי עובדיה ספורנו מציע פרוש מרענן ובעל משמעות. לדעתו, מעמד קדושת הבכור שונה משאר הקדושות וכך הוא כותב:
שהיו הבכורות ראויים ליענש בעון הדור, מפני היותם היותר נכבדים, ובהיותם בלתי ראוים להִנצל ממכת מדינה, כעין 'פן תספה בעון העיר' (בראשית, יט, טו), ואני הצלתים במה שהקדשתים לי, בענין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט, כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה…"…ולמען יהיו שוב מותרים בזה (בגיזה ועבודה) הצרכתי פדיון כענין כל הקדש שיוצא לחולין, כאמרו: 'וכל בכור אדם בבניך תפדה'. אבל לא בשביל זה הפדיון היו פטורים מהעבודה (=עבודת הקֹרבנות)…
הנס הגדול שהיה לבכורות בני ישראל תבע מהם התקדשות מוחלטת כלפי שמיא. דהיינו, הבכורות הוקדשו לעבוד את עבודת המשכן ולהיות מעין כלי שרת הקדש מוחלט, שאסור להם לבצע עבודת חולין.
כבר מהרגע הראשון הוגבלה קדושתו של הבכור בבחינת – "קדוש פדוי". מחד, התמסרות מוחלטת לעבודת המשכן מאידך, לאפשר לבכורות להקים משפחה ולעשות לביתם בתנאי שייפדו.
וכך כותב הרש"ר הירש:
לולי הפדיון, קרוב לוודאי, כי היה עליהם להתמסר כליל לתפקידי כהונה, ומנותקים היו מחוג משפחתם. אולם זאת לא נתבקש מהם אלא ככל יתר אחיהם ישתלבו בחיי משפחה רגילים, יהיו מופת בהטיית שכם לייעוד הכלל-יהודי הקדוש, ייצגוהו וימחישוהו, כי לא במקדשים, אלא בבתים תתמלא משימה זו בנאמנות אמיתית ושלמה. פדיון בכורינו מבטא את הרעיון שגם חיי בנינו הרגילים יהיו לתועלת לעבודה כנה ואמיתית למען ייעוד-הכלל הקדוש.
למרות שנאמר בהם "קדש לי כל בכור" – בכל זאת הם פדויים מהאיסור לעסוק בחולין. תפקידו של הפדיון לאפשר לבכורים קשר עם עולם של חולין.
הבכורים הפדויים היו נציגים של כלל ישראל בעבודת המשכן, ואף היו שליחי המשפחה לעבודת המשכן. מרגע המהפך, השליחות המשפחתית הפכה להיות שבטית – עבודת הקרבנות נעשית על ידי שבט סקטוראלי.
מהפכה דתית של ממש, מעבודת משפחתית ללא יחוס שבטי לעבודה ייצוגית על ידי שבט לוי.
לפני חטא העגל שרר מצב נורמאלי בעם ישראל שכל בית ובית קשור לעבודת ה', לקרבנות ולקדושה. עבודת הבכורות היא עבודה בעלת מעורבות משפחתית, העבודה אינה שייכת לשבט מסויים ולא למשפחה מסויימת.
ישנה מסורת שלעתיד לבוא יחזרו הבכורים לעבודה, המסורת משקפת כמיהה להחזיר את עבודת הקדש אל המשפחה כולה, ובלשונו של הרש"ר הירש: "כי לא במקדשים, אלא בבתים תתמלא משימה זו בנאמנות אמיתית ושלמה".
עבודת הבכורים מלמדת אותנו מודל של חיים דתים בקרב המשפחה. קדושת המשפחה היא בסיס איתן לעבודת ה', אמנם בזמן הזה אין מקדש ואין אשים, אבל לעתיד לבוא הבכורים ייטלו אחריות פעילה בעבודת הקדש כימים שיצאו ממצרים.
(במדבר תשע)