באתיופיה ברכו ברכה אחת בלבד

כולנו חווים מעברים במהלך חיינו. אצל חלקנו המעברים מופיעים פתאום, ובאופן כפוי, ואצל חלקנו מתוך בחירה ויוזמה. בקבלה היהודית הרבנית קוראים לכך מסע, ואנו נעים בין מדרגת המלאכים שעומדים במקום למדרגת המהלכים שנעים ממקום למקום.

אין מעבר קל, ואין ספק שחווית המעבר מאתיופיה לארץ ישראל היא חוויה מטלטלת. הפעם ארצה לשתף אתכם בדבר פעוט ולא חשוב לכאורה; הכל היה שונה, שום דבר לא היה דומה לרגע שלפני, אפילו השימוש בשירותים. לא ידענו איפה ואיך משתמשים בזה. במשך מספר שנים נהגתי לעמוד על האסלה במקום לשבת עליה ורק בהמשך למדתי לשבת עליה. לימים, כאשר הגעתי לישיבה, נתקלתי בהלכה מוזרה בשולחן ערוך – אסור לקנח בשירותים ביד ימין. אחד ההסברים הוא כדי להשאיר את ימין שקושרת את התפילין נקייה (שלחן ערוך אורח חיים סימן ג סעיף י, ומשנה ברורה ס"ק יז). שאלתי – ומה לגבי אישה? הרי היא לא קושרת תפילין, לה מותר לקנח  ביד ימין? ומה עם אדם כמוני שלא היה רגיל? לא הבנתי את זה שפתאום השולחן ערוך עוסק בהלכות שירותים, עד לרמה של באיזו יד לקנח.

פתאום גם היה עלי ללמוד את סוגי הברכות השונות ועל מה מברכים ומתי. כל כך הרבה פרטים. מה כל כך חשוב אם אני אוכל בננה, תפוח, או בשר? למה צריך לדעת את הברכה המיוחדת עבור כל פעולה? למה להיכנס לפרטים?

לוגיקה זאת זרה לעולם האתיופי. מה שעומד לפני המאמין האתיופי היא עצם העמידה לפני הא-לוהים. הפרטים הם חשובים, השאלה – למי? לאדם או לקב"ה? בעניין זה ידועה הברכה ביהדות אתיופיה, ברכת "יְתָבָרֶקְ אְגִזיַ-אְבֶהְר אְמָלֵקה אשָרָאֶל". לברכה יש שלושה חלקים. את החלק הראשון היה על כל אחד להכיר בעל פה, ומי שלא הכיר את הברכה בעל פה נחשב לבור והיה בכך סוג של בושת פנים. לרוב הקסים והזקנים הכירו את שלושת החלקים בעל פה. להלן חלקה הראשון של הברכה, כפי שקיבלתי מכהין קס סמאי אלאס:

"יְתָבָרֶקְ אְגִזיַ-אְבֶהְר אְמָלֵקה אשָרָאֶל אְמְלָקְ לֵכּוּל מֶנְפֶסְ אְגְזֵיאו לֵכּוּלוּ זֵסְגָה ווֱרֵדֵה אְגְזִיַאָבְהֵרְ בֵעַמְדֵה דֵמֵנָה בֵדֵבְרֵה סִנַה בֵמָעְקֵּלֵה אְסָתְ, אוֹרִיתְ זֵצְאַתְ, אוֹרִיתְ בֵאְנְתֵה עָשְׁרְתוּ קָּלָתְ, אֵמְלְקְוּוֹ לֵאְגְזִי-אַבְהֶרְ בֵחָתִיתוּ, וֶּוֶּרֵדֶה מוּסֶה חָבֵה חְזְבְ, וֶּוֶּיְבֶה וֶּוֶּנֵבֵבוֹ אְגְזִיַ-אָבְהֵרְ לֶמוּסֶה, כּוּלוּ זֶקָּלְ וֶּוֶּיְבֶה,אַנֶה וְּוְּאְתוּ אְגְזִיַ-אָבְהֵרְ  זַוְּוְּצָאְקְּקְּמו אְמְנֵה מְדְרֵה גְבְץְ אְמְנֶה בֶתֶה מְקְּנָאִי אְקְמְוּ אִיתָמְלְכּוּ בָעְדְ אָמְלְקְת וֵּוֵּיְמְנְתֶנִי ֶזֶנְבֵלֶיֶה וֵּוֵֹאִיתְגבֵרְ לֶקֶה קָלְאְ אָמְלָקְ כמֶזְ בֶוְּוְּסְתֶה סֶמָיְ בֶלָעְלוּ וֶּוֵּקֶמֵזְ בֶוְּוְּסְתֶה סֶמָיְ בֶתָחֶתוּ וֶּוֶּבֶוְּוְּסְתֶה סֶמָיָתְ זֶבתתיחה למדר איתסגד לומו איתמלקומו זאנבלה אגזי-אגזיאבהר אמלק פטריקה סמו לבחתיתו אלבו בעד אמלק מהרי זנבלקה".

ובתרגום:

"יתברך הא-לוהים א-לוהי ישראל וא-לוהי כל רוח ונשמה ובשר. וירד הא-לוהים בעמוד ענן, בהר סיני בתוך האש. ויוצא מתוכו את התורה ונתן לנו את עשרת הדיברות. הוא לבדו המליכו אותו. וירד משה אל העם ויאמר א-לוהים למשה וידבר אליו: אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. לא תשתחווה לאל אחר הוא בראנו ואין מבלעדי ה' מושיע ומרחם".

יהודי אתיופיה לא הבחינו בפרטים, אלא בקב"ה. לכן, באתיופיה יש רק ברכה אחת לכל הפעולות הדתיות. בין אם שוחטים פרה, אוכלים אינג'ירה, שותים מים, או הולכים לישון – מברכים ברכה אחת. וכי אכפת לא-לוהים אם אני אוכל תפוח או עגבנייה, או מקנח בשירותים ביד ימין או ביד שמאל? בעולם האתיופי אין לכך שום חשיבות. החשיבות היא עובדה אחת, שה' הוא הא-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אז מה ההיגיון שעמד מאחורי כל קבוצה להחליט כך ולא אחרת? דומני שהסביבה התרבותית שבתוכה חיה כל קבוצה הצליחה להשפיע במידה רבה על עיצוב המחשבה והפרקטיקה הדתית. לאורך הדורות, התרבות היהודית הרבנית, התמודדה עם התרבות היוונית והרומית. תרבות זאת אמנם האמינה שיש אלוה בעולם אבל ללא השגחה על הפרטים. יותר מאוחר, היו גם פולמוסים שונים עם הנצרות והקראים. המרחב שבתוכו התמודדה יהדות אתיופיה היה שונה לחלוטין – זה היה עולם פגאני.

ידוע המאמר המפורסם ש"אלו ואלו דברי א-לוהים חיים" ומייד עולה השאלה – כיצד ייתכן שאלו ואלו הם אמת? רש"י מסביר: "דזימנין שייך האי טעמא וזמנין שייך האי טעמא". כלומר, בתנאים ובנסיבות מסוימות יש תוקף לדעה האחת, ובתנאים ובנסיבות אחרות יש תוקף לדעה האחרת. רש"י מוסיף שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים לשינוי העניין. פרופ' ליבוביץ כותב "והרי זה מה שכבר הזכרוהו בדבר מה שעליו אמר הגאון מווילנא שזוהי מגדולת תורתנו שבעל פה, שהיא מתהפכת כחומר חום, ויהא הלכה למשה מסיני". זהו היופי של התורה שבעל פה המאפשרת לכל קבוצה לשרטט את החזון הרוחני שלה בהתאם לאתגרים הרוחניים שיש בכל דור ובכל קבוצה.

(משפטים תשפ"ב)