גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)"קול ישראל מירושלים, השעה שבע"
באותם רגעים שבהם הקריין פתח את מהדורת החדשות, עשיתי את דרכי לבית הכנסת בשמחת תורה, לתפילה, להקפות ולריקודים. ואז החלו השמועות. אינני זוכר את המילים המדויקות שנאמרו באותו בוקר. אני זוכר את הצליל. את הקול המוכר של קריין החדשות, הקול שליווה מלחמות, בחירות, פיגועים וטקסי זיכרון. קול שניסה להישמע רגיל, בשעה ששום דבר כבר לא היה רגיל.
הדיווחים הגיעו מקוטעים: חדירות ליישובים. ירי בלתי פוסק. בקשות להסתגר בבתים. שמועות שרצו מהר. והחלו להגיע הסיפורים שלא נתפסו. אנשים שנחטפו מבתיהם. צעירים שנלקחו מן המסיבה. סבתות שהועלו על טנדרים. ילדים שנשרפו.
אני זוכר את עצמי מאזין לרדיו ומבין שיש דברים שאסור להתרגל אליהם. יש מציאות שאסור לקבל אותה. ואני שומע על החטופים, על השבויים ועל הנעדרים, והלב מסרב להאמין. ואני שומע ברדיו קול של קיבוצניק מהעוטף, מי שעזר במשך שנים לעזתים, מדבר במילים שלא שמעתי מעולם: "למחוק את עזה", "להשטיח את העיר. אני רוצה לראות ממרפסת ביתי את הים של עזה".
ואני נזכר שכבר היינו בשיח הזה. במסע לארץ, על קצה המדבר. גם אז הגיע הכנעני. גם אז זה קרה בתוך רצף של מסעות ותלונות, בתוך מחלוקות שהיו על סף מרידה. ואז בא הרגע הקצר שטורף את הסיפור כולו: וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. גם אז, בתוך כל מה שעבר על העם, היה רגע שבו מישהו נלקח. שבי. והמילה הזאת משנה את הכל.
התגובה של ישראל אינה עוד אנחה ואינה עוד תלונה: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי, וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. ברגעים שבהם העם מגלה שהוא מדבר בקול אחד. אם תיתן את העם הזה בידינו, אנחנו אומרים, לא נחזור למה שהיה. ואז מגיע פסוק שאין דומה לו כמעט בכל התנ"ך: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל. ההפך מהמילים וישמע ישראל בקול ה'.
יש רגעים שבהם קולו של העם בוקע ממקום עמוק יותר מכל מחלוקת. לא קול של נוחות ולא של אינטרס, אלא קול שיודע לומר שיש רוע שאסור להשלים איתו, שיש שבי שאסור להתרגל אליו, ושיש חורבן שנכפה עלינו משום שבחרו לקום עלינו לכלותנו.
"קול ישראל". לפעמים זו אינה רק פתיחת מהדורת חדשות. ולפעמים זה קול שהשמיים עצמם עוצרים לשמוע.
