הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ
בהצדעה לגבורת הנופלים, ובתפילה להצלחת חיילי צה"ל ואנשי המוסד, ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים. לחיזוק משפחות המילואימניקים, ולחיזוק כל משפחות החיילים – המתפללות, הדואגות ונושאות את הנטל, ובמיוחד – לנשות המילואימניקים הגיבורות
אנו נמצאים בימי בין המצרים – ימי ביניים שבין שני קצוות התוחמים אותם: בין צרת י"ז בתמוז לצרת ט' באב. אלו ימים של פורענות, שבהם אנו נוהגים מנהגי אבלות על הצרות הגדולות ועל החורבן שפקדו את עם ישראל; ימים של סכנה, שבהם נדרשת זהירות יתירה. בדורות האחרונים – ימי ראשית צמיחת גאולתנו, של תקומה היסטורית חסרת תקדים לעמנו ולמדינתנו – ימים אלה מחזקים בנו את הציפייה והכמיהה לגאולה שלמה במהרה בימינו. אלו ימי ביניים של "עקבתא דמשיחא", שבהם "חושך ואור משמשים בערבוביה".
גם בזירת המלחמה והמדיניות אנו מצויים בימי ביניים. מצד אחד, זכינו לראות ניצחונות גדולים חסרי תקדים וניסים לאין ספור; מצד אחר, אנו מצפים עדיין להכרעה הסופית בעזה. מצד אחד – תקווה וציפייה לראות בהכרעת החמאס ובשובם של חטופינו היקרים; מצד שני – חרדה מהמחירים הכבדים שאנו עלולים לשלם. ימי הביניים בזירה זו טומנים בחובם הזדמנות וסכנה גם יחד. דווקא משום שהם ימי ביניים, הם מדרבנים אותנו להאיץ את הקצב ולהשיג הישגים נוספים שלא ניתן יהיה להשיג בהמשך; אך מנגד, מבחינה פסיכולוגית, עלולה להתרחש ירידה בתנופה והתחזקות המוטיבציה של המחבלים הארורים לנסות ולזנב בכוחותינו.
בניגוד למה שניתן לחשוב – שתקופת ביניים אינה לכאן ואינה לכאן – אדרבה: זו תקופה בעלת מאפיינים מיוחדים משל עצמה, אשר משלבת בין שני הקצוות התוחמים אותה.
בימי הביניים שבהם אנו מצויים, מתגברת הציפייה לניצחון ולהכרעה, והשתוקקות לחזרה לשגרה לנוכח העומס המצטבר שגובה מחירים. ומנגד – תקווה שלא נחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית להכרעה, שלא יהיה עמלנו לשווא ושלא תהיה בכייה לדורות. בשל כך, יש בימים אלו גם בלבול ומבוכה.
בהלכה אנו מוצאים דין מיוחד של "בין השמשות" – זמן הביניים שבין "שקיעת החמה", שהיא סיומו של היום הקודם, לבין "צאת הכוכבים", שהיא תחילתו של היום הבא. לזמן הביניים הזה יש השלכות הלכתיות רבות, כגון לעניין כניסת השבת והמועדים, ועוד: "תנו רבנן: בין השמשות – ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה – מטילין אותו לחומר שני ימים" (שבת לד ב).
אמנם ההלכה מתייחסת לזמן הביניים הזה כ"ספק" – מאחר שאינו ברור אם הוא חלק מהיום שעבר או מהלילה הבא – אך יש גם התייחסות הלכתית ל"בין השמשות" כזמן בפני עצמו, בעל תכונה עצמאית שמשלבת יום ולילה, כעין מציאות חדשה. כפי שכתב הרוגצ'ובר: "והוי דבר משותף – לא בגדר הרכבה שכוניית, רק מזגית (לא כבערבוב בין שני דברים אלא כתרכובת המשלבת ביניהם למציאות חדשה – א.ש.); ומכל מקום יש בו שני הגדרים – יום ולילה – לא בגדר ספק, רק מציאות וכו' שיש עליו גדר שני הגדרים עליו, וכו'" (ראה בהרחבה במפענח צפונות, עמ' 177–178).
על פי זה, ביאר המהר"ל את ייחודם של עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות דווקא (אבות ה, ו), משום שהם דברים ניסיים שמעל לטבע:
"אבל בערב שבת בין השמשות – מצד שהוא בין השמשות של קדושה – הוא יותר במדרגה משאר ימי הטבע שאינם כל כך במדרגה וכו'. ולפיכך נבראו בערב שבת בין השמשות דברים שהם למעלה מן הטבע ואינם טבעיים, כמו שנבראו בששת ימי המעשה וכו'. כי בין השמשות של ערב שבת הוא למעלה מששת ימי הטבע, כמו שהשבת מצד קדושתה היא למעלה מששת ימי בראשית" (מהר"ל, דרך חיים, ה, ו).
בין השמשות של ערב שבת בראשית היה זמן מיוחד בפני עצמו שבו השתלבו חול וקודש, העולם הזה והעולם העליון.
גם העיתוי של פרשתנו מצוי בתקופת ביניים – בין סיום כהונתו של משה רבנו: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא א), לבין מינויו של יהושע כפי שקראנו בפרשה הקודמת: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו וגו'. וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ" (במדבר כז יח).
על חילופי ההנהגה אמרו חז"ל: "וזרח השמש ובא השמש" (קהלת א) – "עד שלא שקעה שמשו של משה – זרחה שמשו של יהושע, שנאמר (במדבר כז): 'ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון'" (בר"ר נח, ב).
תקופת הביניים שבין שקיעת שמשו של משה רבנו לבין זריחת שמשו של יהושע נחשבת גם היא כ"בין השמשות", שמשלבת ויוצרת שותפות בין הנהגת משה ויהושע.
כך, למשל, מלחמת מדין – שמצד אחד שייכת להשלמת שליחותו של משה בטיפול במשבר בנות מואב, ומצד שני מתווה כיוון לעתיד באשר למקומה של הצניעות ביהדות (רש"ר הירש, במדבר לא, ב). אולם יהושע יהיה זה שינחיל את ארצם לבני ראובן (יהושע יג כא).
כמו כן, בקשת שבטי ראובן וגד להתנחל בעבר הירדן – שמצד אחד דמתה לשידור חוזר של חטא המרגלים, והיה חשוב שמשה יטפל בה; ומצד שני, את מימוש ההסכם יוביל יהושע (יהושע ד, יב; כד, ד).
ימי ביניים בעלי עוצמה מיוחדת.
