עיני (יפה) נעמי (ד"ר, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)"היה היו לי פעם חיים שבהם צעדתי בנחת לצד בעלי, ג'ון. חיים רגילים בצבע בז'. ואהבנו אותם… הרגשנו, בצדק, שהתברכנו, שאנחנו בני מזל. אנשים נורמליים לגמרי. עד שיום אחד התנגשה בנו פתאום משאית מטפורית ושברה את כל העצמות בגופינו… היום הזה היה 7 באוקטובר 2023" ('כשנראה אותך שוב', עמ' 11).
בפסקה זו נפתח ספרה החשוף והנוגע ללב של רייצ'ל גולדברג פולין, אימו של הירש, ספר ששוזר יחד אבל, געגוע, כנות יחפה ותקווה. תוכן הספר נע בין תיאור כרונולוגי של האירועים לבין שיתוף בתובנות ואנקדוטות מחייה של רייצ'ל לפני ואחרי האסון. במהלכו נפרשת בפנינו תמונה אישית של אישה ומשפחה, אך גם של קהילה ואזרחים וגורמי בטחון ופוליטיקאים, שלקחו חלק במהלכים והשפיעו על המציאות – לעיתים לטובה ולעיתים פחות.
דבריה של רייצ'ל הם קריאה לגילוי משמעות בסבל הנורא. זוהי זעקה לתקווה, לגילוי ומימוש של שליחות שנולדת מתוך האובדן. רייצ'ל מתעקשת להתעלות לצד הכאב. "אני לא רוצה סתם חיים. אני רוצה חיים יפים. כן, אני. אני, אם הבן המת… אני רוצה חיים בעלי משמעות… אני לא רוצה שהטרגדיה הזו תכער אותי. שתהפוך אותי למרירה, שברירית וסדוקה. לא. אני רוצה שיובילו אותי לבחור בחיים גם עם כל הזכוכיות שחותכות בבשרי" (עמ' 210).
פעמים רבות נזכר בספרה של גולדברג פולין הספר 'האדם מחפש משמעות', ספרו של ויקטור פראנקל, שבו לצד תיאור חוויותיו המצמררות במחנות הריכוז וההשמדה, הוא פורש את עקרונות הגישה הפילוסופית והטיפולית – הלוגותרפיה, אותה פיתח ויישם בהצלחה עוד לפני המלחמה. פראנקל מצטט את דברי פרדריך ניטשה: "מי שיש לו למה למענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". מילים אלה, שזכו הודות לו לחשיפה פנומנלית, הפכו עבור מיליונים – ואף עבור הירש – לכלי עוצמתי של התמודדות, אותו העביר לחטופים שפגש במנהרות האפלות של חמאס.
בשבוע האחרון, נפרדנו מאשתו השנייה של פראנקל – אלינור. שותפתו לחיים שאחרי התופת, מי שהקלידה עבורו במסירות את מרבית ספריו. אלינור פגשה שורד שואה רצוץ ושבור, ובאהבתה העניקה לו ולמפעל חייו תקווה ומשמעות. יהי זכרה ברוך.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
