איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)מילות היחס תופסות בשיחותינו מקום מרכזי. שינוי במילת יחס זאת או אחרת מסוגל לשנות את התוכן במלואו. ומעבר לכך: תשומת לב מתאימה למילת יחס מובילה עשויה לגלות בפנינו את עומק כוונת המשפט. פרשת "בהעלותך" פותחת בעניין המנורה והאור. המילה המובילה היא "מוּל". "אל מול פני המנורה". לכל אחד ואחת אמור להיות משהו מרכזי בחייו אשר משמש להיות "המול" שלו. כך בתחום האישי וכך בתחום הלאומי.
כשאהרן ניצב מול המנורה כמראה מוביל של חייו ושליחותו, הוא מביט במקשת זהב אחת, בחומר שגולף להיות מערכת שלמה ובאותה עֵת שמר ואף השביח את מצבו הראשוני. ולא רק שמדובר במקשה אחת שמתוכה וממנה יוצא הפלא, אלא שהכל על פי המראה "אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה". המראה הנבואי המכונן הופך להיות "המול" הקבוע של אהרן הכהן. ויכול אדם לשאול את עצמוֹ מהו אותו "מול" שלוֹ או של אהוביו. האם למשל דיוקן אביו ואימו? האִם אירוע מכונן שארע בחייו? האִם התחייבות יסודית שלקח על עצמו? הדבר חל אף על עם ישראל כולו. במובן זה אנו עדיין "נגד ההר", בקבלת התורה, זה "המול" הקבוע שלנו.
בהמשך אותה פרשה הופכת המילה "עלַי" למובילת התוכן. העם מתייצב "על" משה רבנו "… לשום את משא כל העם הזה עלי". "… כי יבכו עלי …". מילת יחס זאת קובעת את המהלך כולו: העם מתייצב ממש על משה, על גופו ועל רוחו ועל שליחותו.
דוגמא שלישית למילות מפתח העוסקות כשלעצמן לא בתוכן אלא בהתייחסות שייכת לשיחה בין משה לאחיו ואחותו. "הרק אך במשה" מול "גם בנו דבר". דהיינו "רק ואך" מול "גם". האוירה הנוצרת היא של חיתוך בין משהו שיש בו שיתוף מלא לבין משהו שיש בוֹ גם מימד בלעדי.
בפרשת "שלח" הפלא הסגנוני הזה ממשיך להוביל בניסיון לפענח את עומק הדברים. בתחילת הפרשה תופסת המילה "לך" את התוכן וממקדת אותו בכיוון מיוחד. בהמשך מסתבר, שמדובר על "אנשים" ועל פעולה של "תיור" (להבדיל כנראה מריגול, בשלב זה). אבל אנו לא יכולים לתפוס את תוכנה של השליחות ללא כינוי הגוף "לךָ". הדבר כמובן מעורר בנו את ה"לך לך" החד פעמי לאברהם אבינו, ובמובן זה אנו חשים ערב שליחות מכוננת. מצד שני, בשלב זה מדובר כאמור לעיל על "תיור", ולפחות לכאורה התחושה היא יותר של סיור, התרשמות ולימוד, מאשר מהלך של גילוי צפונות. השאלה אפוא היא כיצד המילה "לְך" עשויה לסייע ולהוביל אותנו בנבכי השליחות. חשוב לציין שהשורשים של שליחות ותִיור חוזרים בהבלטה בהמשך הפרשה. מוכרים לנו כמובן פירושים שונים על משמעות המילה "לך".
אני מבקש להוסיף כיוון נוסף: הסוגייה הגדולה הזאת של שליחות התָרים / מְרגלים תסתבר בדיעבד להיות ענין הנוגע למשה רבנו בדרגה הגבוהה ביותר. לא רק שהוא השולח והממנה את השליחים, אלא שההתפתחויות משליחות זאת הם הכי "לך" שאפשר. הדור שמשה הוציא ממצרים כדי להכניסו ארצה, לא יכנס. הוא עצמו "ישאר" עִם דור המדבר מחוץ לארץ שאליה כל חייו מובילים. השליחות שניתן לראותה גם (על פי מה שנלמד בספר דברים) כמענה לבקשת העם, מתוארת כאן כעניין הנוגע למשה רבנו במידה כוללת ועמוקה. כאשר העם בהמשך פרשתנו פועל מול משה ואהרן "וילונו על משה ועל אהרון", נשוב לתחושה שהזכרנו בפרשת "בהעלותך" של לכאורה "עלייה" של העם על משה (וכאן גם על אהרן). מסתבר שהמילה "לך" בתחילת הפרשה, חושפת לנו מלכתחילה, שאירוע דרמטי זה המביא לפרשת "מתי המדבר", הוא ביסודו אירועו של המנהיג החד-פעמי של עמנו – משה רבנו. גם מבחינתו האישית וגם מבחינת גורל עמו; אם כי ממילא אצל משה רבנו אין הפרדה בין השניים.
