מערכת שבתוןאז כיאה לטור ראשון, ראשית אציג את עצמי. שמי שירה קליין, רווקה מירושלים, במקור מהרצליה. בגיל 20 אובחנתי עם מאניה דפרסיה. ב"ה בזכות רופא מצוין וסיעתא דשמיא גדולה, מצאתי את התרופה שמונעת את המשברים לפני 6 שנים, ומאז אני יציבה לחלוטין.
להיות רווקה זה אתגר. בגמרא מתוארים שלושה דברים שתלויים במזל של האדם: בניי, חיי ומזוני. בניי – הקמת משפחה, חיי – בריאות, מזוניי – פרנסה. אני תמיד אומרת שקיבלתי שני תיקים מאוד רציניים בשניים מתוך השלושה. התפילה שלי היא שכמו שחוויתי ממש גאולה בתחום הרפואה, כך אזכה לקריעת הים סוף גם בתחום של הרווקות.
בע"ה בתקופה הקרובה אנסה להעביר לכם מהמחשבות, האמונות והחוויות של בחורה רווקה, שמתמודדת עם מאניה דפרסיה. כולל הפחדים, התקוות, ובעיקר הרצון הגדול לאהבה שמלווה את כולנו, כל אחד עם הייחודיות שלו.
אז אתחיל בשני סיפורים קצרים: בסיפור הראשון, אני יושבת בגיל 9 וכותבת לעצמי של עוד 10 שנים מכתב על נייר המכתביות הכי יפה שהיה לי: "לשירה היקרה, מזל טוב ליום ההולדת ה-19 שלך, וגם על זה שאת מתחתנת עכשיו!!" אמא שלי התחתנה בגיל 19, והיה לי ברור ומובן מאליו שאני הולכת להתחתן גם בגיל הזה. אלא מה?
בסיפור השני, חברה מהכיתה בגיל 16 אומרת לפני כולם: "נכון שירה תתחתן ראשונה?" ולי פתאום יש תחושה פנימית מאוד חזקה שאומרת "לא, זה הולך לקחת זמן". מצד אחד, זה היה די מבהיל, כי מי לא רוצה להתחתן מהר? אבל אני זוכרת שגם חשבתי: לא… גם מצד השכל, אני לא חושבת שאני רוצה להתחתן צעירה מאוד. אני רוצה ללמוד מי אני, ללמוד את החיים קצת בעצמי.
והיום אני בת 33, עברתי דברים מאוד לא קלים בחיים, וכל מה שאי פעם רציתי היה אהבה. שיהיה לי בית. ולא ידעתי שזה הולך לקחת כ"כ הרבה שנים, ולא ידעתי שקודם אבנה בית שלם לגמרי בתוך עצמי. ושהוא יהיה מורכב מכאב, צחוק, חמלה, נחישות, תעצומות נפש אדירות וגם הרבה אור ורצון לתת.
כמו שאני אומרת בפודקאסט שלי "לוחמות נפש", כל משבר הוא מפתח לצמיחה מטורפת, ולכן אני מאמינה ברווקים המבוגרים. אני חושבת שגם הם לוחמים אדירים שראויים לכבוד, הערכה, חיזוק והוקרה.
אז נעים להכיר! ונתראה בשבוע הבא.
