הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')אנשי ממסד מעוניינים בדרך כלל להחזיק את הכוח והסמכות בידיהם, ולשלוט במתרחש בחברה. ריכוז סמכויות ממסדי בולט במיוחד בממסד הדתי, שכן מנהיגיו מאמינים שאם הכוח והסמכות יצאו משליטתם, ענייני הדת ילכו ויידרדרו. לכאורה ספר 'במדבר' תומך בממסדיות, שכן הוא בונה מערכת היררכית וממסדית מובהקת, שבה העם מסודר במחנה כמו בצבא, יש בו מרכז ופריפריה, מקום מוגדר לכל שבט, תפקידים מוגדרים ומרכזיים לכוהנים וללוויים והרחקה של הטמאים. יתר על כן, מעמדו של המנהיג, משה, מועצם בספר 'במדבר', כאשר מרים שמותחת עליו ביקורת בפרשתנו, וקרח שיוצא נגדו במרד, נענשים קשות.
בכל זאת אני סבור שדווקא ספר 'במדבר' מלמד על היכולת להרחבה ולדמוקרטיזציה של הסמכות הדתית והעולם הרוחני. דוגמה יפה לכך היא ביכולת שניתנה לכל אדם מן השורה להתקדש כנזיר ולהפוך ביוזמה אישית למעין כוהנים לתקופה שיקבעו בעצמם.
מי שיזם את הרחבת מעגלי הסמכות הדתית היה דווקא משה רבנו. לאחר מתן תורה משה יצא מהנחה שכל העם צריך להגיע אליו לכל דין ומשפט, אולם הוא שינה את גישתו בעקבות עצת יתרו, ומינה מערכת משפט מסועפת. הוא האציל מסמכותו למאות שופטים אחרים, שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות, מתוך הבנה שטובת העם מחייבת ביזור סמכויות והעברתן לאנשים רבים.
בפרשתנו שוב מופיע יתרו, המעוניין לחזור אל ארצו, ומשה מבקש ממנו: "לכה אתנו והיית לנו לעיניים". אף שמשה זוכה להדרכה אישית מבורא עולם, הוא מוכן להיעזר בשירותיו של נותן שירות חיצוני, יועץ שמגיע מחוץ לממסד. מיד לאחר הפרֵדה מיתרו מואצלת רוח הקודש על שבעים איש מזקני העם. אם בפרשת 'יתרו' האציל משה מסמכויות השיפוט שלו לאנשים רבים אחרים, הרי שבפרשת 'בהעלותך' מואצלת גם יכולת הנבואה שלו.
תהליך הדמוקרטיזציה של הרוחניות היהודית מגיע לשיאו כאשר אלדד ומידד נשארים להתנבא במחנה. הנער שהיה עד לכך נבהל ורץ להודיע למשה, ויהושע בן נון שחרד לערעור מעמדו העליון של משה קובע בנחרצות שיש לכלוא אותם. אולם משה עונה ליהושע במילים חדות: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (יא, כט). יהושע שכל תורתו ממשה, כלבנה שאורה מהחמה, רואה במשה סמכות רוחנית בלעדית, ואין הוא יכול לקבל את העצמאות הנבואית של אלדד ומידד, שאינה יונקת מהממסד ואיננה כפופה לו. לדעתו, יש בה איום וערעור על הסמכות הממסדית של ההנהגה הדתית. אולם משה בגדלותו אינו דורש בלעדיות על הרוח, ולא ריכוז סמכויות דתי. הוא מסוגל להכיל גם רוחניות חוץ-ממסדית, ואדרבה, הוא מעדיף שיהיו כמה שיותר נביאים. משה הוא האציל המאציל, שאינו רוצה מונופול על הרוח ועל הקדושה, אלא דווקא פיזור וריבוי של רוח הקודש והידע הדתי.
כך לדברי הרש"ר הירש: "דברי משה הם מופת נצחי לכל המורים והמנהיגים בישראל המורה להם כי האידאל העליון של פעילותם יוגשם כאשר יזכו להיות מיותרים בעם […] כאשר אמר משה: 'המקנא אתה לי?!' — הוא שמט את הקרקע מכל מחיצה אפשרית בין 'כהני דת' אנשי קודש לבין 'הדיוטות' אנשי חול." מילים כדורבנות.
אכן, תורת ישראל לא ביקשה מעולם להגביל את הידע התורני לחכמים אלא הביאה לעולם את חובת הלימוד של כל איש ואיש, ואת השאיפה שכולם יהיו חכמים ויודעי דת ודין. האפשרות הזו, שבעבר הייתה בגדר חלום אוטופי, החלה להיות ברת יישום בזמננו, כאשר היכולות של כלל הציבור לרכוש ידע והשכלה הלכו וגברו. אלה הבשילו בעקבות הטמעת ערכי השוויון וזכויות הפרט, ובהמשך הדמוקרטיזציה של הידע הואצה הודות לנגישות לידע והשכלה שיצרה הטכנולוגיה המודרנית (אינטרנט, זום, בינה מלאכותית ועוד).
גולת הכותרת של התפתחות זו היא התמורות במעמדן של נשים – מחצית המין האנושי – שהודרו על-ידי המחצית האחרת. כיום נשים יכולות, רוצות וצריכות לרכוש ידע והשכלה בכל תחום כאנשים ולפעול בכל תפקיד ומשרה. זאת למעט התחום הדתי בו נעשים מאמצים אינטנסיביים לשמר את ההדרה כמימי קדם. דוגמה מובהקת לכך ראינו לאחרונה בהתעקשות המתמשכת של הממסד הרבני למנוע מנשים להיבחן במבחני הרבנות.
המגמה של ממסדים ורשויות שלטון להעצים את כוחם הריכוזי מתחזקת בישראל בשנים האחרונות, והיא בולטת ביותר בתחום הדת. הממסד הרבני שואף לשמור את כל הסמכויות בידיו בענייני כשרות, גיור ועוד, ובולם בנחרצות כל אפשרות של הפרטה בשירותי הדת. בתחומי המנהיגות הדתית והרוחנית המערכת הפוליטית גויסה לחיזוק מעמד המשרד לשירותי דת בנוגע לפעילות הרבנים בישראל וכן להביא לבחירת רבנים לפי טעמו של הממסד.
הרואים איום וקריאת תיגר בכל פעילות חוץ ממסדית ממשיכים בשיטת יהושע המבקש לכלוא את הרוח. הרוצים ללכת בדרכו של משה, שמבקש "מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים", יצטרפו לתהליכים ששואפים להרחיב פעילות חיובית שאינה ממסדית, וישכילו להכיל ולכלכל אותה בהבנה ובאהבה.
