בין שני נביאים

במשנתם של חכמים, מופיעים משה ובלק כזוג תאומים. כך כבר במדרש התנאים (ספרי דברים, פיסקא שנז, י): " 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים', בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור".
ובהמשך שם: "משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מה מדבר עמו שנאמר 'נאום שומע אמרי אל'; משה לא היה יודע מתַי מדבר עמו, שנאמר 'מדבר אליו', ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר 'ויודע דעת עליון'; משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר (דברים ה, כח): 'ואתה פה עמוד עמדי', ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר 'נופל וגלוי עיניים' ".
וכן במדרש אחר (ילמדנו, ילקוט תלמוד תורה): "משה היה דבר אחד יתר על בלעם, ובלעם היה דבר אחד יתר על משה. במשה כתיב 'וירא אל משה' ובבלעם כתי' 'ויקר אלקים אל בלעם'; במשה כתיב 'הודיעני נא את דרכיך' ובבלעם כתיב 'וידע דעת עליון' ".
בעיני שלומי אמוני ישראל, עשויה ה"השוואה" בין שני הנביאים לעורר תמיהה, אם לא רוגז וכעס ממש. מה לקוסם בלעם, גוי שבגויים, "נביא להשכיר" אדם שכוחו בקללות (שהיו לברכות, בעל כורחו), עם נביא האמת משה רבנו?
אכן, בשונה מגישות רווחות בימינו, שלפיהן כל ה"טוב" נמצא אצלנו וכל ה"רע" אצל אחרים, ידעו חכמים להעריך את חוכמתם ותבונתם של בני עמים אחרים. למרות המאבק הקשה, החריף, עם אמונותיהם ודעותיהם, לא נטו חכמים לזלזל בהם. לא ייפלא אפוא מאמרם (איכ"ר ב, יג): "אמר לך אדם חכמה יש בגויים – תאמין, תורה יש בגויים – אל תאמין".
בתפישת חז"ל, בלעם ורעהו בלק, אינם לא-יוצלחים גמורים, כפי שביקשו ללמד אותנו בגן הילדים. הרחק מכך. מעבר למזימת חטא בעל פעור, שבו הצליח בלעם להפיל עם רב מישראל, הצליחו השניים גם במשימתם-מזימתם הקודמת.
את הפסוק "על כן יאמרו המושלים באו חשבון, תיבנה ותכונן עיר סיחון" (כא, כח) מפרש רש"י, בעקבות חכמים: "באו חשבון – שלא היה יכול סיחון לכובשה, והלך ושכר [=בלק] את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק: 'כי ידעתי את אשר תברך – מבורך".
יתר על כן: במקומות שונים מבליטים חז"ל את סגולותיו המיוחדות של בלעם, שמקצתן עלו על אלה של נביאי ישראל: "מאי 'ויודע דעת עליון'? – שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה" (סנהדרין קה, ע"ב).
הגרי"ד סולובייצ'יק עמד על השוואה נוספת בין השניים. בעוד שדבריו של משה רבנו מנוסחים דרך כלל בקיצור, בתמציתיות, באיפוק רב, נבואותיו של בלעם מאופיינות כולן בלשון גבוהה ופיוטית. מחזה מרהיב של פואטיקה, נבואה מלוטשת ומצוחצחת להפליא. עד כדי כך שובים הדברים את הלב, שחכמים הראשונים שילבו מקצת מהם בתפילה.
וכך, בקריאת "מה טבו אהליך יעקב" משכים כל יהודי למלאכת יומו, ובלב תפילת המוספין של ראש השנה ניצבת ברכת בלעם: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו".
אכן, כפי שהדגישו חכמים בכמה מקומות, לא הרטוריקה החלולה – שההמון הולך שבי אחריה – היא עיקר, אלא התוכן והמהות. ושמא גם מסיבה זו היה משה רבנו "כבד פה וכבד לשון", ללמדנו שלא הנאום עיקר אלא המהות והתוכן.
לצד ההערכה לכוחם של חכמי האומות ונביאיהם, טרחו חכמים להבליט את השוני בינם לבין חכמי ישראל ונביאיו.
וכך אמרו במדרש (במדבר רבה כ, א): "ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים. נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות… ונביא שעמד מן הגויים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם; ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים, שכן ירמיה אומר (מח, לו) 'לבי למואב כחלילים יהמה', וכן יחזקאל (כז, ב) בן אדם שא על צור קינה' וזה – בלעם – אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חינם על לא דבר". ביד הנביא – כמו בידי החכם והמנהיג – יש כוח להשחית וכוח לתקן, כוח לבנות וכוח להרוס. והוא בוחר את הדרך שבה ידבק.
(בלק תשעו)