רזניקוב אברהם (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשת השבוע פותחת בטומאת המוות ובאופן שניתן להיטהר ממנה, "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים" (במדבר י"ט י"ד). החמורה שבטומאות היא טומאת המת, והיא אבי אבות הטומאה. אדם שמת מטמא את הנוגע בו או את הנושא אותו. קיים אופן נוסף שבו המת מטמא את השוהים בקרבתו, והוא טומאת אוהל, כאשר אדם נמצא עם מת תחת קורת גג אחת הוא נטמא. גם כלים או מאכלים שנגעו במת או שהיו באוהל המת גם הם נטמאים. אדם או כלי שנטמא ממת, זקוק לטוהרתו לאפר פרה אדומה. על כל אדם וכלי שנטמא יש להזות פעמיים מי מעיין, שמעורב בהם אפר זה. כל הטומאות הללו נמשכות שבעה ימים. לאחר ההזאה השנייה הוא טובל ונטהר בערב "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" (שם, י"ט).
בזמנינו, שמירה על טומאה ממת אינה אפשרית ונחלקו הראשונים, האם כהן שכבר ממילא טמא, מותר לו לשוב ולגעת במתים. הרמב"ם פסק שכהן שנטמא במגע, ואחר כך נכנס לאוהל שבו מת, לוקה גם על הכניסה לאוהל. מדבריו עולה, שלמרות שהכהן נטמא בעבר, אסור לו להיטמא שוב (הל' אבל, פ"ג, ה"ז). הראב"ד חלק וסבר, שרק כאשר הכהן נטמא במגע ובאוהל יחד חייב על שניהם, אך כאשר נטמא קודם בטומאה א', אינו חייב על טומאה ב'. יוצא אפוא שלדעת הראב"ד כל שהכהן כבר טמא מת אע"פ שפירש ממנו, אינו חייב אם חזר ונגע במת, משום שכבר הוא טמא ואין טומאה אחרת חלה עליו.
pexels-rfstudio
מרבית הראשונים ובעקבותיהם השולחן ערוך פסקו כרמב"ם. משום כך, כהן ההולך לקבור את קרוביו, להם מותר לו להיטמא, עליו לקוברם בתחילת בית הקברות, כדי שלא יטמא למתים אחרים בעת הליכתו בבית הקברות (יו"ד, שע"ג, ז').
אחרונים דנו האם ניתן לצרף את דעת הראב"ד לספק. הרב אויערבך נשאל האם כהן יכול לעבוד כאח בבית חולים, וסבר כי ניתן לצרף את דעת הראב"ד להקל. בנוסף צירף שתי סברות נוספות להקל. אחת- דעת חלק מהאחרונים, שכוהנים בזמן הזה אינם כהני וודאי אלא כהני ספק. סברה שנייה- אם הטומאה אינה נמצאת באותו החדר ממש, ורק עוברת מחדרים אחרים, הטומאה אינה אסורה מדאורייתא, אלא מדרבנן (נשמת אברהם, יו"ד ש"ע).
נמצא, שקשה לסמוך על שיטת הראב"ד כדי שכהן ילמד רפואה הכוללת נתיחת גופות, בוודאי כאשר שיטה זו עומדת לבדה.
הרב משה פיינשטיין דן האם להתיר מצד הלכות פיקוח נפש, שכן מותר להיטמא על מנת להציל נפש, אך להיטמא כדי ללמוד רפואה שבאמצעותה יצילו נפשות, אין היתר. מה עוד, שלא חסרים רופאים שאינם כוהנים (אגרות משה, יו"ד ג', קנ"ה).
פוסקים דנו האם ניתן להקל באמצעות לבישת שרשרת טמאה ממתכת. על מנת להבין את הדבר, יש לפתוח בדין "חרב הרי הוא כחלל". בפרשה כותבת התורה, שחרב הנוגעת במת, טמאה שבעת ימים כמת עצמו. הפוסקים דנו, האם כאשר הנזיר נטמא לחרב דינים אלו חלים עליו. לנקודה זו יש השלכה לדיני כהונה לאור דברי מסכת שמחות שכל טומאה שנזיר אינו מגלח עליה, כהן אינו מוזהר על נגיעה בה (פ"ד, י"ב), רבינו חיים מבעלי התוספות סבר שאיסור טומאת כוהנים אינו כולל בתוכו איסור להיטמא לכלי מתכות שנטמאו במת (נזיר נ"ד ע"ב, ד"ה ת"ש). הרמ"א הכריע כדעה זו תשובת רשב"א שם בשם הראב"ד ועיין בתוס' דנזיר באריכות), וכך פסק "…ויש מקילין (וכן נהגו להקל ואין נזהרין מזה (יו"ד, סי' שס"א, א').
על בסיס האמור, ניתן להבין את הצעת הרב גורן כיצד כהן יכול ללמוד רפואה, הצעה שהגדיר כהצעה לשעת הדחק ממש, שיראי ד' יתרחקו ממנה. להצעתו, כדי שכהן יוכל להתעסק בניתוחי מתים, הוא יכול לקחת שרשרת שנטמאה ממת, וללבוש אותה באופן קבוע על הצוואר. לשרשרת זו מותר לו להיטמא, שכן למרות שהיא אבי אבות הטומאה כמת, מותר לכהן להיטמא לחרב כחלל (רבינו חיים). לשיטת הרמב"ן, כל עוד כהן נוגע במת, מותר לו לגעת במת אחר במקביל, והחרב נחשבת כמו מת, שכן היא אבי אבות הטומאה. זאת בנוסף לצירוף שיטת הראב"ד, שלכהן אין איסור להיטמא למתים כאשר הוא כבר טמא, והוכיח שאינה דעת יחיד (אסיא, כרך י"ח).
