גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)באחת מסדנאות הכתיבה שבהן השתתפתי, התבקשנו לכתוב סיפור קצר בן עמוד אחד. ישבתי, טרחתי, מחקתי, ניסחתי מחדש, עד שנולד טקסט שהרגשתי שלם איתו.
ואז ביקשה המנחה לצמצם אותו לחמישה משפטים בלבד. זה כבר היה קשה יותר. כל משפט שהורדתי הרגיש כמו ויתור על משהו שעמלתי עליו, כאילו אינני מוחק מילים אלא נפרד מילדיי שלי. אבל המשימה חייבה, וצמצמתי. כשהסתיימה המלאכה וחשבנו שכעת נקריא, המנחה ביקשה שוב לקצר. הפעם למשפט אחד בלבד. לזקק את הסיפור כולו לליבה אחת שאי אפשר בלעדיה.
שנים אחר כך נזכרתי בסדנה ההיא במסדרונות בית החולים. בימים הראשונים של המחלה, הייתי קם מוקדם וממהר לבית הכנסת הקטן שבקצה המחלקה. לא הייתה זו תפילה של יישוב הדעת, אלא ניסיון להיאחז במשהו יציב בתוך הריח החריף של התרופות והפחד. גם שם ניסיתי בתחילה למצוא את המילים הנכונות, לדלות מפסוקי התפילה נחמה שתתאים למצבי.
אני מניח תפילין, לוחש ודומע: "שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי. הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי. חִיִּיתַנִי מִיּוֹרְדֵי בוֹר. כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ. בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה. וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם. הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ, הָיִיתִי נִבְהָל".
ולפתע משורר תהילים כביכול מתמקח עם הבורא. מה הטעם להעביר אותי לעולם שכולו טוב? והמילים שלו חזקות כל כך: "מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת? הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?" ונראה שהמשורר, וכן אני, מקבלים תשובה, שהרי: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי. פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה".
היו רגעים שהארכתי בתפילתי והִרביתי בניסיון לתאר את הפחד וחוסר האונים. והיו רגעים שבהם כבר לא הצלחתי לעטוף את תפילתי במילים יפות. הכאב מחק את המליצות, הפחד קילף את ההסברים, ומה שנשאר בסוף הוא רק לב הבקשה עצמה. כמו בסדנת הכתיבה ההיא, שבה מחקנו שוב ושוב עד שנותרה רק השורה שאי אפשר בלעדיה.
ולמדתי ממשה רבנו שיש עת להאריך, ויש עת לקצר. חז"ל מספרים על תלמיד שהאריך מאוד בתפילתו, ורבי אליעזר אמר: "כלום מאריך יותר ממשה רבנו". ושוב מספרת הגמרא על תלמיד שקיצר מדי, ורבי אליעזר השיב: "כלום מקצר יותר ממשה רבנו, שהתפלל תפילה קצרה של חמש מילים: אל נא רפא נא לה'".
