נהוראי מאיר (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשת חוקת מציבה בפנינו תמונה מורכבת של תלונות עם ישראל במדבר בשל צימאון למים. בעוד לאחר התלונה הראשונה נעתר הקדוש ברוך הוא למצוקתם, הרי שבעקבות ההתרסה השנייה משתנה התגובה האלוקית: העם ננשך על ידי נחשים שרפים, ורבים מתים.
אולם, תהליך הריפוי מפתיע עוד יותר: משה מצטווה לייצר נחש נחושת ולהציבו על מוט גבוה, כאשר הדרך היחידה להיוושע היא הבטה ישירה בו: "וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". בנחשים לקו, ובנחשים התרפאו. מהו פשרה של מתודת ריפוי פרדוקסלית זו?
הרמב"ן מאריך ומסביר את סיבת הדבר, ומסכם: "והכלל כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע, ועשו דמותו ושמו. וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת, שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי – להודיעם כי השם ממית ומחיה".
pexels-karolina-grabowska-
פירוש זה עולה בקנה אחד עם תפיסתו הרחבה, לפיה על האדם לבטוח בהקב"ה ולא לדרוש ברופאים, כפי שהוא מפרט בפרשת בחוקותיי. אולם, בפרשתנו מעמיק הרמב"ן בהיבט המדעי-פיזיולוגי של האירוע, ומדגיש כי הרפואה סותרת את חוקי הטבע: "והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס – תסיר הנזק במזיק, ותרפא החולי במחלה… וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם. עד כי נשוכי הכלב השוטה, וכן שאר הבהמות השוטות, אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות".
מבחינה רפואית, אדם שננשך על ידי יצור ארסי ומביט במקור הסכנה, חווה בהלה שמאיצה את התפשטות הארס בגוף. הטבע דרש להרחיק את החולה מהנחש, אך התורה ציוותה להביט נכוחה בגורם המאיים. זהו ה"נס בתוך נס" – הפיכת הממית למחיה.
דווקא מתוך תיאור זה עולה תובנה טיפולית מודרנית, המהווה בסיס להבנת הפוסט-טראומה (PTSD) והטיפול בה. אדם שחווה אירוע טראומטי קשה נושא בנפשו "נחש" ארסי פנימי: זיכרון מאיים ומבעית. בכל פעם שעולה הזיכרון עקב "טריגר" סביבתי, הנפש חווה הצפה המלווה בפחד מוות מוחשי. כדי להתגונן, מפתח פגוע הנפש מנגנון הגנה קשיח של הימנעות ומסרב לגעת בחוויה, שכן ה"הבטה" בטראומה נתפסת כסכנת מוות ממשית שעלולה למוטט אותו נפשית.
והנה, שיטת הטיפול המודרנית והיעילה ביותר בפוסט-טראומה מבוססת לחלוטין על עיקרון נחש הנחושת. במרחב בטוח, מתבקש המטופל לחזור שוב ושוב אל פרטי האירוע הקשים ביותר ולחוות אותם מחדש. ברגעים הראשונים החרדה מרקיעה שחקים, אך ככל שהמטופל מתמיד להביט ב"נחש" ואינו בורח, המוח מבין כי כעת הוא בטוח. החרדה נעלמת, והנפש עוברת תהליך חיוני של עיבוד שבו הארס הנפשי מתפוגג.
בימים אלו, שבהם מדינת ישראל פגועה ומדממת בעקבות המלחמה הנוראית שנכפתה עלינו, מקבלים דברי הרמב"ן משמעות לאומית. בעטיה של הלחימה ישנם רבים שהם פגועי נפש. הפיתוי החברתי הוא לעיתים לברוח ולהדחיק את הכאב, אך הרמב"ן מלמדנו שאין זו דרך הריפוי.
כדי להתרפא מן המלחמה הזו אנו מחויבים להביט אל "נחש הנחושת" – ליצור מרחב לאומי מכיל שבו נישיר מבט אל הזיכרונות הקשים, נעניק מעטפת טיפולית רחבה ללוחמינו, ונשמע את סיפוריהם. הרפואה אינה טמונה בבריחה, אלא בחשיפה אמיצה מול הפחד.
רק כשנשכיל להביט יחד ב"נחש" מתוך ערבות הדדית, נוכל להפוך את הזיכרון הממית למקור של חוסן, צמיחה ותקומה, ולהיווכח כי אכן אפשר להביט אל הנחש ולהתרפא, וגם כך תתחזק אמונתנו שהקב"ה ממית ומחיה.
