הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')תורתנו תורת חיים היא, אך כבר האמורא ריש לקיש יצר קישור בין לימוד תורה למוות. הוא אמר על הפסוק שבפתיחת פרשתנו: "זאת התורה, אדם כי ימות באהל", כי "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג:). כוונתו היא לכך שהרוצה לזכות בכתרה של תורה, צריך לבטל את האגו שלו ואת מאווייו הגשמיים ולהתמסר ללימוד התורה באופן טוטאלי, להסתפק במועט ולרכז את כל כוחות גופו ומשאבי נפשו בלימוד התורה.
בדברי מוסר של רבנים וראשי ישיבות מרבים לצטט את העיקרון של ריש לקיש בהקשרים של התחזקות בלימוד התורה. כך, לדוגמה, למד מכאן ה'חפץ חיים' "שעל האדם לחשוב שהוא עומד למות, ואז ודאי יתפנה מכל עיסוקיו וינצל את כל זמנו וכוחותיו לעסוק בתורה". האמרה של ריש לקיש חברה לאמרות נוספות של חכמים, שעיצבו תפיסה הרואה בלימוד התורה את חזות הכל. אמרות אלה תרמו להאדרת העמל בתורה, לתפיסה שחובה לנצל כל רגע ללימודה ולראות כל עיסוק אחר שאינו הכרחי כביטול תורה.
בזמננו הורגלנו לשמוע גרסה מחודשת לדברי ריש לקיש באמירה ש"בני הישיבות ממיתים עצמם באוהלה של תורה". משפט זה נאמר תדיר בוויכוחים על גיוס תלמידי ישיבות, כשהשימוש בו נועד ליצור מעין סימטריה בין חיילי צה"ל שמוסרים נפשם בשדה הקרב, לבין בחורי הישיבות שממיתים עצמם באוהלה של תורה. מיותר להסביר עד כמה סימטריה זו פוגענית וכוזבת, אך היא ממחישה יפה כיצד אמרות מסוימות של חז"ל באגדה זכו למעמד-על, והפכו לאבני בניין של השקפה האומרת אין לנו אלא תורה (וראו יבמות קט:). כך, הערך של לימוד התורה האפיל על מצוות אחרות ועל פעילויות חשובות נוספות.
אכן, בכל דור ודור היו בני עלייה מעטים שהמיתו את כל מאווייהם החומריים כדי להתמסר לעמל התורה ולהגות בה יומם ולילה. אולם, רק בעשורים האחרונים, ורק כאן במדינת ישראל, האמרה הנ"ל הפכה למעין מוטו לאורח חיים שלם המיועד לכלל הציבור, ונתפס כאורח החיים האותנטי והנורמטיבי עבור כל יהודי. האמרה של ריש לקיש תרמה לעיצוב התפיסה ששירות צבאי ולימוד בישיבה הן שתי חלופות שוות ערך, ובשבוע זה מצא הדבר את ביטויו ב"חוק יסוד לימוד תורה", שנועד לעגן זכויות והטבות ללומדי תורה בחוק יסוד, וכל מטרתו לעשות ההיפך מאמרת ריש לקיש: לאפשר לבני ישיבות לעסוק בתורה בטוב ובנעימים, מבלי שיצטרכו להמית עצמם באוהל התורה.
במאבקים נגד הגיוס של השנים האחרונות בולטת סיסמה חדשה שקושרת בין תורת חיים לבין מוות: "נמות ולא נתגייס". סיסמה זו מתכוונת לעבור שלב מרעיונות מבוססי אגדה לעיקרון שעיקרו בהלכה. ראשיתה בדברי הרב שך, המנהיג החרדי הבולט בסוף המאה ה-20, שכתב כי "איסור גמור ללכת לצבא, וצריך למסור את הנפש על זה". האמירה "למסור את הנפש" התפרשה בעבר כמטאפורה שנועדה לחזק את נחישות הציבור החרדי להתנגד לגיוס. אולם, בשנים האחרונות אומץ ביטוי זה על ידי רבנים רבים, ורבים בציבור החרדי החלו להבין אותו כפשוטו.
ההלכה קובעת בבירור שיש למסור את הנפש רק על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ובכל מצווה אחרת: "יעבור ואל ייהרג שנאמר… וחי בהם… ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו" (מ"ת, יסוה"ת ה, א). ברם, הלכה זו נאמרה בזמנים רגילים, ואילו "בשעת הגזרה, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, ייהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות" (שם, הלכה ג). הגישה החרדית המיליטנטית סבורה שחיוב בשירות צבאי הוא "גזירת שמד" שמטרתו לעקור את הדת, ולכן יש חובה הלכתית להיהרג ולא לעבור.
הרטוריקה המתלהמת שהלכה והתפשטה במרוצת השנים בציבור החרדי משקפת את הפער העצום ואת הניכור העמוק בין ציבור זה והשקפותיו לבין רוב אזרחי ישראל. רק ניכור עמוק זה יכול להסביר את התפיסה שהתומכים בגיוס בני ישיבות מונעים משנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים, וכי הם בבחינת "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" (תהלים לז, לב) כמובן מיתה רוחנית.
כמי שלמד שנים רבות בישיבה חרדית, אני יכול להעיד שרבים אכן מאמינים באמת כי "גזירת הגיוס" נועדה לעקור את התורה, שמבחינתם מזוהה עם אורח החיים החרדי. המעצרים של חייבי גיוס מתבקשים מכוח החוק, אולם בשיקולי תועלת ונזק הם מלבים ומעודדים את התפיסה הנ"ל ומגבירים את הניכור וההתנגדות. הסיכוי לשינוי עובר דרך תהליך ארוך של הסברה, עמידה על הדרישה ללימוד ליבה וסנקציות כלכליות.
אמרת ריש לקיש שדברי תורה מתקיימין רק במי שממית עצמו עליה, נושאת מסר חשוב לא רק ליחידי סגולה החפצים לזכות לכתרה של תורה, אלא גם לכל אדם מישראל. הרשל'ה הבדחן אמר: "כשאני אוכל – הכל מת". אצל אחרים הכל מת כשהם צופים במונדיאל. מה שמתבקש מכל יהודי הוא שיקבע עיתים לתורה, ובאותה שעה – הכל מת. אם כל אחד ימית את שאר מאווייו לטובת אוהלה של תורה שעה אחת ביום – דיינו.
