התייחסות לכל אחד ואחד

ספר במדבר פותח במפקד של עם ישראל במדבר. אין זה המיפקד הראשון. המדרש מונה עשר פעמים, שנמנו ישראל ובתוכם חמשה שנעשו בהיותם במדבר (במדבר רבא ב,יא) : ' בעשרה מקומות נמנו ישראל אחד בירידתן למצרים 'בשבעים נפש ירדו אבותיך' ואחד בעלייתן 'ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה' ואחד אחר מעשה העגל 'כי תשא את ראש בני ישראל' ושניים בחומש הפקודים אחד בדגלים ואחד בחילוק הארץ …'. אולם בסופו של דבר, רק שלושה מפקדים דרשו לוגיסטיקה. שנים מתוכם נעשו בהפרש של מספר חודשים, שכן במוצאי יום הכיפורים בעת שירד משה ולוחות בידיו, והחלו במרוץ לבניית המשכן, נמנו ישראל והתוצאות היו בעת שנשלמה מלאכת האיסוף. ומיד לאחר הקמת המשכן שוב מתארגן מפקד.
הרשב"ם והספורנו (א,ב) מציגים מטרה ברורה למיפקד שבפרשתנו – להכין את העם לקראת כניסתם לארץ. רש"י נמנע מלהעניק מטרה מובהקת ומסתפק בטעם רוחני: 'מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה'. קושי אחד מתעורר בתפיסה שלפנינו שני מפקדים שונים. כיצד ייתכן שמניינו של עם ישראל יהיה זהה בדיוק להפליא (603,550 איש)?!. הרמב"ן ניסח את השאלה בחריפות: 'ואני תמה, ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים. והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם'? . פרשנים ניסו להסביר תופעה פלאית זו. עניין במיוחד פירושו של קאסוטו שביקש להוכיח בכלים מדעיים, על פי תעודות שנמצאו, שייתכן ומדובר במיפקד אחד מתמשך, כאשר השלב הראשוני מתואר בספר שמות והשלב השני בספר במדבר. וכך הוא מסביר:
'בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בו בזמן שהיו האומנים עסוקים במלאכת המשכן, התנהלו הפעולות הראשונות של המפקד: עמדו בני ישראל אחד לאחד לפני הפקידים הממונים על כך, ואלה רשמו את שמותיהם על חרסים וקיבלו מכל אחד מהם כסף במשקל מחצית השקל. וכסף זה שימש למלאכת המשכן, לעשיית האדנים. לאחר שנגמרו כל הפעולות לרשימת בני ישראל, ולאחר שעבר חודש ניסן, החודש המוקדש לחג הקמת המשכן ולחג הפסח, התחילו, ביום הראשון לחודש השני של השנה השנייה, הפעולות למיון החרסים ולבדיקתם ולחישוב החשבונות על ידי האנשים הממונים על פעולות אלו'.
אנו נתמקד בהסבר שמופיע בחז"ל ומובא ברש"י, שבשני מפקדים עסקינן ומפאת חביבותם של ישראל חוזר ומונה. החביבות היא במעשה הספירה עצמו ורמז לדבר אנו מוצאים בהלכות תפילה. השולחן ערוך פוסק (נא,ח): 'אין אומרים את הזמירות במרוצה, כי אם בנחת'. ומסביר זאת המשנה ברורה במשל נפלא: "שלא ידלג שום תיבה ולא יבליעם אלא יוציא מפיו כאלו מונה מעות'.
אדם אומר את פסוקי דזמרה בקצב הזהה לספירת כסף. בדרך כלל, כסף חביב על האדם ומקפיד לדעת בדיוק את הסכום העומד לרשותו. כך גם נדרשים אנו לומר את פסוקי דזמרה בקצב ראוי, וכך גם ישראל חביבים בפני הקב"ה ולכך סופרם בכל הזדמנות ובמתינות. אמנם תמוה הדבר, מדוע הקב"ה לא מנה את ישראל עם הקמת המשכן (באחד בניסן) וכל תהליך הספירה נדחה בחודש (לאחד באייר)?
יתכן וניתן לראות במיפקד ביטוי של התגלות נוספת על ההתגלות שהופיעה בהקמת המשכן. בעוד שבמשכן מתגלה הקב"ה על כלל ישראל, הרי שבאמצעות המיפקד, ההתגלות היא לכל אחד ואחד באופן פרטי, שכן שונים הם האנשים זה מזה. בעוד שההתגלות במשכן הייתה באש, הרי שבמיפקד אין אש ולא קול גדול, אלא הקב"ה מתגלה לבריותיו באמצעות המיפקד באופן פרטי כאב וכאוהב.
את היסוד הזה ניתן להשליך גם לחיי המשפחה. כל אחד מאתנו נדרש להתייחס לפרטים, 'למנות' את בני המשפחה. לפעמים אנו משקיעים במסיבות גדולות, בחגיגות הפתעה, וכך אנו משערים שיצאנו ידי חובה. המיפקד בפרשה מלמד אותנו להתייחס לפרט וליום יום. לחשוב על כל אחד מבני הבית ולהתייחס לקשייו ולהעניק לו תשומת לב אמתית. זו עדות על קשר חם ואוהב בין האב והאם לבני הבית שדורשים יחס חום ואהבה – מתוך חיבתן מונה אותם בכל עת.
(במדבר תשעה)