רגישותו של משה כמנהיג

שתי סיטואציות דומות, במרחק של 40 שנה, מציבות פער בדרך תגובתו של משה. בראשית הדרך, בחטא העגל, פעל משה בנחישות בלתי מתפשרת – בשבירת הלוחות והריגת החוטאים והמחטיאים בעזרתם של שבט לוי.
בפרשתנו, בסוף שנת ה-40, בעת שבני ישראל נופלים שוב בחטא דומה של עבודה זרה וזנות עם בנות מואב ומדיין, תגובתו של משה שונה בתכלית. למרות הציווי האלוקי לערוך משפט מהיר לחוטאים, משה עומד חסר אונים מול זמרי בן סלוא, החוטא בפומבי ובגאווה עם כזבי בת צור המדיינית. שתיקתו של משה זועקת: היכן נעלמה הנחישות והסמכותיות של משה?
חז"ל פותחים עבורנו צוהר לדרמה האנושית, הפסיכולוגית וההלכתית, שהתחוללה באותו מעמד קשה. זמרי גרר את המדיינית בבלוריתה אל משה והטיח בו לעיני כל: "בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר שאסורה – בת יתרו מי התירה לך?" (סנהדרין פב ע"א). אל מול העלבון האישי, הערעור על סמכותו והקשר המשפחתי שלו עצמו למדיין, נתעלמה ממשה ההלכה, והעם כולו געו בבכי פתח אוהל מועד. היה זה פנחס בן אלעזר שהתעשת, נזכר בדין ההלכתי שלפיו "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", וקיבל ממשה את האישור ואת המנדט לפעול.

הסבר עמוק וייחודי לפער שבין שתיקתו של משה לגבורתו של פנחס מציע הרב יחיאל מיכל וינברג, בעל ה"שרידי אש". לדעתו, היה כאן רובד עמוק של אצילות נפש, רגישות מוסרית ומורכבות חברתית. לפי הסברו, משה רבנו נרתע מלפעול בעצמו משום שזמרי נגע בנקודה רגישה בעברו: נישואיו לצפורה המדיינית.
אף שנישואי משה נעשו בהיתר גמור ובטרם מתן תורה, משה חשש ממראית עין של צביעות ואי-עקביות. הוא סירב להוכיח אחרים בדבר שנראה, ולו למראית עין בלבד, כקיים בו עצמו.
מנגד, גם לפנחס היו שורשים משפחתיים עמוקים במדיין, בהיותו נצר ליתרו מצד אמו, והשבטים אכן הטיחו בו האשמות קשות ולעגו לייחוסו. אולם, פנחס הבין כי ברגע גורלי זה, סכנת ההתבוללות מאיימת על עצם קיומו של העם. הוא בחר לוותר על כבודו, להתעלם מהביקורת החברתית הצפויה וממשקעי עברו המשפחתי, ומסר את נפשו ואת שמו הטוב למען כבוד שמיים והצלת האומה ( "לפרקים" עמ' תרח – תרט).
מגבלה זו, הנובעת מזיקתו המשפחתית וההיסטורית של משה למדיין, אינה משתקת את יכולת תגובתו רק מן ההיבט הפנימי של מראית העין והדוגמה האישית, אלא באה לידי ביטוי בהמשך הדרך גם מן הצד ההפוך – דרך המחויבות העמוקה למידת הכרת הטוב. כאשר משה מצטווה לנקום במדיינים, הוא נתקל בקושי מוסרי מסוג אחר, ובשל כך בוחר לשלוח שוב את פנחס בראש הצבא. משה, שמצא מקלט ובית חם במדיין בשנות בריחתו, חש כי אין זה ראוי להכות את מי שהיטיבו עמו בעבר, על פי הכלל: "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו עפר".
כך, בשתי הסיטואציות, קשריו האישיים של משה למדיין יוצרים מניעה ציבורית ומשתקים את יכולתו לפעול באופן חופשי – פעם אחת בשל החשש לפגיעה ביושרתו הפנימית, ופעם שנייה בשל חובת הכרת הטוב החיצונית. בשני המקרים הללו, פנחס מתגלה כמי שמסוגל להתעלות מעל המורכבות האישית ולפעול ללא מצרים עבור טובת הכלל.
מתוך דרמה זו עולה מסר חינוכי ומוסרי רב-ערך: לעיתים, הצעד הנכון והאצילי ביותר הוא להכיר במגבלות האישיות או בנסיבות הרקע שעלולות לפגום בטוהר הפעולה, ולדעת לפנות את הדרך לאחרים שיכולים לפעול ללא פניות וללא לזות שפתיים.
מעשהו של פנחס מלמד כי עמידה על עקרונות האמת ועל טובת הכלל מחייבת לעיתים הקרבה עצמית מוחלטת – לא רק פיזית, אלא בעיקר הקרבה של השם הטוב, המעמד והנוחות האישית, כדי להבטיח את עתידו וקיומו של הציבור.