הקשר בין מנהיגות לכבוד

בפרק ה' בשמואל ב'- אחרי שבע שנים בהן דוד מולך על שבט יהודה, העם מתאחד סביבו כמלך של כל ישראל. כאן דוד מקבל החלטה לקבוע את ירושלים היבוסית כעירו – עיר דוד. הוא מחליט להעמיד את מושבו בעיר שנמצאת בין הנחלות של יהודה ובנימין כמנהיג ממשיך של שני השבטים.

בשלב זה, מאחורי הקלעים מתגלים שני מנהיגים שאני רוצה לשים עליהם זרקור. הם מראים על הקשר בין מנהיגות לכבוד, בצורה הפוכה. מבוסס על רעיון ששמעתי מהרב יעקב מדן.

"וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת".

היבוסים לא נותנים לדוד ולאנשיו להיכנס ומעמידים בכניסה לעיר המבוצרת את פסליהם, העיוורים והפסחים (שעיניים להם ולא יראו, רגליהם ולא יהלכו) שאמורים לנצח את אלוהי ישראל. דוד יודע שיש לביצורים נקודת תורפה ומכריז כי מי שיעלה בצינור המוביל מים מהמעיין למטה לעיר פנימה… וזהו, הפסוק נגמר כך ולא ברור במה יזכה האדם האמיץ והגיבור שיעמוד באתגר.

ספר דברי הימים משלים לנו את התמונה – "וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ".

מהפסוקים ניתן להבין שיואב הודח מתפקידו כשר הצבא לאחר חיסול אבנר, אך במקום לנקום, לנטור טינה או לפרוש לגמלאות, הוא עדיין נמצא בסביבה ומחכה לתרום לעשייה הצבאית. הוא פועל כנחשון בן עמינדב ומוכיח שוב כי הוא המתאים ביותר לתפקיד. דוד אולי עדיין כועס, אבל ממנה את האדם המיומן ביותר שהוכיח את עצמו בזמן אמת. זה מזכיר לי את דוד אל מול שאול בשעתו.

בהמשך הספר נבין כי לאחר שיואב ובעקבותיו דוד ושאר הצבא כבשו את ירושלים, עדיין נשאר שם מלך אחד – ארוונה היבוסי. הוא נשאר להחזיק בגורן, שהוא למעשה הר המוריה. מדוע ארוונה נשאר בירושלים לאחר הכיבוש? נראה שהוא נכנע בשלב זה, נשאר להחזיק בגבעה ונמצא תחת חסותו של המלך דוד. הוא אמנם בחסות ומחזיק בקושי בגבעה, אבל גם שנים אחרי, נקרא מלך.

יואב, גם ללא תפקיד או תקן, נשאר להיות איש צבא המוכן לפעולה, וארוונה מאבד כל תפקיד ומשמעות אבל דואג להמשיך להישאר עם תואר המלוכה. בעקבות מעשיו, יואב חוזר לתפקיד ממנו הודח. לעומתו, ארוונה מאבד את מלכותו הפיקטיבית ברגע שדוד מחליט שעליו לקחת את הגורן לבניית בית המקדש.

העשייה מחזירה את המנהיגות למנהיג, והכבוד מבריח את המנהיגות מאדם שאינו מנהיג במהותו.