רזניקוב אברהם (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)בפרשת השבוע מתואר קוסם בשם בלעם, שנשכר על ידי בלק מלך מואב כדי להביא כליה על ישראל. על פי המדרש, סיחון מלך האמורי נלחם במואב ולא יכול לו, ובעקבות זאת ניסה להילחם במואב גם באמצעים מאגיים, לשם כך שכר את בלעם הקוסם מבני מדיין בעלי בריתו למשול את משלו ולקלל את בני מואב אויבם המשותף.
הניצחון שנחל סיחון על אויבו מואב נזקף לזכות בלעם. בלעם הבין היטב מה כוחו של נשק לא קונבנציונאלי זה. בלעם על יכולותיו המאגיות מכריז ותולה את הצלחתו בהסכמת ד' "הדבר אשר ישים א-לוקים בפי אתו אדבר" (במדבר כב, לח).
ככל שמתקדם הסיפור, מבין בלעם שכנראה לא יוכל לכוף את רצונו על ד', ובכל זאת הוא נגרר אחרי מעסיקו בלק, שמדי פעם בוחר מקום תצפית חדש על מחנה ישראל, בתקווה ששינוי המקום יועיל.
מדוע ד' משתף פעולה עם בלעם? מדוע נגלה ד' אל בלעם? אולי התשובה היא שד' עשה זאת כדי להראות את כוחו מול תעתועי הקוסמות, ובפרט בעולם האלילי העתיק, את ההבדל המהותי בין אלים בדתות הפוליאיתאיסטיות, לד' א-לוקי אמת.
ודומה שעוד מגמה תיאולוגית לסיפור, קבלת פרספקטיבה שונה על עם ישראל, המצטייר לאורך שנות המדבר כעם חוטא ומתלונן ללא הרף, כשמשה חוזר ומוכיח את העם, ראוי ששבחם של ישראל יישמע דווקא מן החוץ, ומפיו של זר בעל כוונה בסיסית עוינת, הוא יבשר בשם ד' את שבחי ישראל שבמדבר, לא קסמים מאגים משפיעים על ד', אלא התנהגותו הדתית מוסרית של עם ישראל.
היהדות אוסרת על עיסוק בכישוף ובמאגיה. שימוש בכוחות מיסטיים מטאפיזיים כדי לכופף את המציאות, פסול. הרמב"ם יסכם את נושא הכוחות בהם השתמשו עובדי האלילים ויאמר "ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל…" (הל' ע"ז, י"א ט"ז).
גישת הרמב"ם נחרצת מאוד, "כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, רצונם בזה שכל מה שיגזורו העיון הטבעי מותר וזולתו אסור… ואל יקשה עליך מה שהתירו לצאת בביצת החרגול ובמסמר מן הצלוב ובשן השועל, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים שהוציא אותם הניסיון… כי מה שנתאמת ניסיונו, אף על פי שלא יגזרהו ההיקש הטבעי מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה" (מו"נ, ג' ל"ז).
ההיגיון, והניסיון, אלו שני הקריטריונים היחידים. "ביצת החרגול" ו"מסמר הצלוב", המופיעים בחז"ל כתרופה שימושית, הוכיחו את עצמם כיעילים, גם אם אין פשר הגיוני או הוכחה אמפירית לאותה תועלת, הניסיון הוכיח את תועלתם, ועל כן הותר השימוש בהם.
קיימת גישה נוספת ושונה מזו של הרמב"ם ביחס לשימוש בתרופות שלא הוכחה תועלתן המדעית. גישה זו מגובה ברשימת תרופות שמובאות בחז"ל ושלא הוכחו אמפירית, "ביצת החרגול", "שן השועל", "מסמר הצלוב" , ו"סלע שעל הצינית", שמשמעותו קשירת מטבע על פצע מתחת לכף הרגל, וכן לחש שהיה נאמר על מי שנתקע עצם בגרונו, הן מקצת דוגמאות לטיפולים משוללי היגיון גישה זו מקורה בבית מדרשם של הרמב"ן והרשב"א.
גישה זו טוענת כי לא כל מה שלא השיג עיונם של הרופאים, יש לדחותו (שו"ת הרשב"א ח"א תי"ג, וכן הרמב"ן 'תורת האדם', שער הסכנה). ר' שלמה לוריא הכריע במחלוקת זו שעיקרה כרמב"ם: "…אבל חולה שיש בו סכנה דשרי אפילו לפי דעת הרמב"ם דפעמים הם מכוונים ומוצאים דברים כנים ונכוחים ואפילו ספק נפשות דוחה את השבת…" (שו"ת מהרש"ל, ג'). כלומר, רק במקרה של חולה שיש בו סכנה, "פיקוח נפש", ניתן להקל ולסמוך על דעת החולקים, שאף הרמב"ם עצמו התיר במקרים מסוימים לפנות אליהם.
"…אבל בעניין אחר כגון סתם חולה ואין בו סכנה, לא אוכל למצא היתר כלל. דברי שלמה לוריא" (שם). כשמדובר בחולה שאין בו סכנה, אין היתר. על כן, נראה שאין להשתמש במינוח "רפואה אלטרנטיבית" – חלופית, אלא "רפואה משלימה", שאינה מהווה אלטרנטיבה לרפואה הקונבנציונלית, אלא מוסיפה ומשלימה אותה בתחומים מסוימים.
