ספוקויני יעקבדווקא מבלעם שמענו שבחים גדולים לעם ישראל: "'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל' [כד, ה]. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מָה הָיָה בְּלִבּוֹ. בִּיקֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהוּ לָהֶם בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת – 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב'. לֹא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם – 'וּמִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל'. לֹא תְּהֵא מַלְכוּתָן נִמְשֶׁכֶת – 'כִּנְחָלִים נִטָּיוּ'. לֹא יְהֵא לָהֶם זֵיתִים וּכְרָמִים – 'כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר'. לֹא יְהֵא רֵיחָן נוֹדֵף – 'כַּאֲהָלִים נָטַע ה׳'" (סנהדרין ק״ה ב).
מוסיף בעל 'העמק דבר': "משכנותיך ישראל משכן הוא אספה של ראשי העם והמה בשני אופנים: אספה של קריאי מועד לצורכי ציבור בענייני העולם, ואספה של גדולי ישראל לתורה ולתעודה… ואמר מה טובו, משמעו בהפלגה יתרה, שהראהו הקב"ה השבח היותר מופלג בכל פרט ופרט, שאפשר להיות".
ברוח דברים זו מתאר ההיסטוריון פול ג'ונסון בספרו "היסטוריה של יהודים" את הייחודיות היהודית בגולה: "היהודים תמיד הפעילו בתי ספר משלהם, וגם מערכת משפט, בתי חולים ושירותים חברתיים משלהם. הם מינו פקידים משלהם, וגם רבנים, שופטים, שוחטים, מוהלים, מורים, אופים ומנקים ושילמו בעצמם את שכרם. היו להם חנויות משלהם. בכל מקום שבו היו, הקימו היהודים מדינות קטנות בתוך המדינות…" [עמ' 268].
כשהגיעו היהודים שוב לא"י, רצו לשחזר את החלק הטוב ממה שהיה בגלות ולהתארגן באופן מופתי גם פה. השבוע לפני 117 שנים [1909] הוקמה 'העיר העברית הראשונה', תל אביב. האיש שהגה את רעיון העיר, ראה בחזונו עיר יהודית מודרנית שיופייה ודרך התנהלותה יאירו למרחוק. עיר שבאמצעותה יוכיחו היהודים את חוכמתם ואת יתרונם התרבותי.
זה היה עקיבא אריה ויס, שעלה לארץ מפולין וכבר בערב הראשון לעלייתו, השתתף באספה שנערכה במועדון 'ישורון' ביפו. הוא העלה הצעה "להקים עיר שכולה עברית" בסמוך ליפו. הצעתו התקבלה, והוקם ועד זמני שיבדוק כיצד ניתן להוציא לפועל את הצעתו של ויס. כך באה לעולם אגודת "אחוזת בית, אגודה לבניין בתים ביפו". לימים, נשאר מהשם רק צמד המילים "אחוזת בית".
על המשך פועלם מספר ש"י עגנון בספרו "תמול שלשום": "נתלקטו כשישים איש ועשו להם חברה, וקראו אותה חברה 'אחוזת בית', על שם שכל אחד ביקש לעשות לו בית בארץ אחוזתנו. נבנה לנו רובע מיוחד מחוץ לעיר [יפו] ונבנה לנו בתים נאים, וניטע לנו לפני כל בית גינה קטנה, ונעשה לנו רחובות רחבים וישרים ונשרה את רוחנו, רוח ישראל הטהורה על המקום. ולכשנזכה, נעשה לנו מעין אוטונומיה".
עקיבא אריה ויס היה לא רק בעל חזון, אלא גם איש מעשי. וכך אמר: "את ההחלטה הראשונה עלינו לקיים: 'אמור מעט ועשה הרבה'. עלינו לרכוש בהקדם שטח אדמה הגון, שעליו נבנה אנחנו את הבתים עבורנו. מקומו צריך להיות בקרבת יפו, ויהווה את העיר העברית הראשונה. בה יגורו עִבְרִים במאה אחוז, בה ידברו עברית, בה ישמרו על הניקיון [רמז למה שלא קורה ביפו…]. וכמו שהעיר ניו יורק מסמלת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לכלכל את עירנו, והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו-יורק הישראלית!"
הוא הבין כי צריך לגייס לאגודה אנשים בעלי הון עצמי. כל המייסדים אכן שילמו במיטב כספם, אך זה לא הספיק להגשמת החזון. ויס גייס את ארתור רופין כדי שקק"ל תעניק להם הלוואה. גויסו תורמים מבחוץ, שסייעו במיוחד להקמת שני מבני ציבור מפורסמים: האחד, גימנסיה הרצליה, שחזיתה הזכירה את מראה בית המקדש; הקמת המבנה השני, בית הכנסת הגדול, נתקלה בקשיים, ונדרשה התערבות של הברון רוטשילד לסיום בנייתו, בשנת 1925. בראש המבנה המרשים נבנתה כיפה ששיוותה לביהכ"נ מראה של היכל, היכל הקודש.
כך התקיימו דברי 'העמק דבר': אספה לתורה לצד אספה לצורכי ציבור, תחת הכותרת: "מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
Yaakovspok!@gmail.com.
