פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)זה מתחיל כמו סצנה מתוך מכון גמילה לכל דבר ועניין: לקחו כמה חבר'ה צעירים – ילדים ומתבגרים – וביקשו מהם לעשות את מה שנראה בימינו כמעשה בלתי אפשרי: להפקיד את הסמארטפון שלהם, צינור החמצן הדיגיטלי שלא מש מכף ידם לרגע, ולקבל במקומו טלפון בטוח. מכשיר פשוט, 'טיפש', שכל מה שהוא יודע לעשות זה רק להוציא ולקבל שיחות.
חלום הבלהות של כל מתבגר באשר הוא.
המצלמות שליוו את הניסוי המרתק הזה לאורך כל הדרך, תיעדו את כל שלבי הפרידה הכואבים. אבל יותר מכך, הן תיעדו את ההשפעה המטלטלת של הניתוק הזה על הבית כולו. התגובה הראשונית, כצפוי, היא תסמונת נסיגה של ממש: ראיתם פעם נרקומן שלוקחים לו בבת אחת את המנה? וואלה כזה. קריז.
כשלקחו להם את המכשירים בניסוי, לקחו להם למעשה את מנגנון ההגנה המרכזי שלהם. הפרידה הפתאומית הציפה החוצה את הפחד הקמאי מהחמצה, את השעמום הצורב והמגרד, ואת החרדה התהומית להישאר מחוץ למעגל החברתי הווירטואלי שאינו עוצר לנוח אף פעם.
אבל הניסוי הזה חשף אמת עמוקה וכואבת לא פחות לגבינו, המבוגרים. כאב לארבעה, אני יודע היטב עד כמה קל ליפול למלכודת הזו: סמארטפון הוא השמרטף הזול, השקט והזמין ביותר בהיסטוריה של האנושות. כשהילדים בניסוי נותקו פתאום מהמסכים, השקט התעשייתי בבית הופר באחת. פתאום היה צריך שוב לדבר. פתאום הילדים דרשו יחס, התעמתו, כעסו, השתעממו בקול רם.
הורים רבים בימינו מתקשים להכיל את ה'רעש' הזה, אבל האמת היא שזהו רעש של חיים. זהו הקול המבורך של משפחה שמתעוררת מתרדמת דיגיטלית עמוקה ונזכרת איך נראה קשר עין אמיתי.
rodion-kutsaev-unsplash
הניסוי הטלוויזיוני האיר בדיוק את קו התפר הזה: את הרגע המזוקק שבו המסך השחור יורד, והחיים עצמם מביטים אלינו בחזרה. האם כולם צלחו את המשימה והגיעו עד לקו הסיום המיוחל? מבלי לעשות ספוילרים למי שעוד לא צפה, ברור שעצם קיומו של הניסוי הוא-הוא הניצחון.
הוא הוכיח לחברה הישראלית שמעבר למסך המגע, קיימים ילדים המשוועים לקשר אנושי. כשאין אלגוריתם ששואב להם את מנות הדופמין, הם מגלים מחדש את התחביבים שנזנחו, את האחים שלהם בחדר הסמוך, ואת היכולת להישאר קצת לבד עם המחשבות.
נראה שאיך שלא נהפוך את זה, אנחנו ההורים ואנשי החינוך לא יכולים לצפות מהילדים שלנו לשחרר את המסכים, אם אנחנו לא נהיה שם באופן מלא כדי לתפוס אותם כשהם נופלים, ולייצר עבורם אלטרנטיבה של עולם ממשי ששווה לחיות בו.
הניסוי הזה הוא קריאת כיוון חדה, צלולה וברורה לכל בית: אל תפחדו מהקריז הראשוני. קחו להם את המכשירים הפרוצים שגונבים להם את הדעת, ציידו אותם בטלפונים בטוחים, ותחזירו לעצמכם את הילדים.
זה יהיה קשה, זה ילווה בצעקות וטריקות דלת, אבל כשהאבק ישקע סוף-סוף, תגלו שקיבלתם את הדבר היקר לכם מכל בחזרה: את הנפש שלהם, שלמה, צלולה ונקייה. אנחנו אלו שחייבים להחזיק בהגה, כי בחיים האמיתיים שלנו, בניגוד לטלוויזיה, אין במאי שיעצור את הניסוי ויצעק 'קאט'.
הניסוי באולפן הטלוויזיה אולי נגמר, אבל הניסוי האמיתי והגורלי מתרחש ממש עכשיו בסלון שלנו. השאלה היא כבר לא מי יצליח להגיע אל קו הסיום עם טלפון טיפש, אלא אם אנחנו נצליח להציל בזמן את החיים החכמים והאמיתיים של הילדים שלנו. זה לגמרי בידיים שלנו!
