הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשתנו נתקל יעקב אבינו ע"ה בדמות מלאכית, המזמנת אותו למאבק עיקש וארוך. על פשרו של מאבק זה עמדו כבר חז"ל, כפי שמבטא זאת המדרש (בראשית רבה עז,ג):
"ר' חמא בן ר' חנינא אמר: שרו של עשו היה הוא, דהוה אמר ליה: 'כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני' ".
רמזים וראיות לזיהוי בין האיש המדובר לשרו של עשו ניתן למצוא בפירושו של ר' יעקב בן אשר, בעל הטורים, על הפסוק (בראשית לב,כה). כך כתב: "…איש עמו, בגימטריא 'עשו אדום'. ויאבק איש עמו. סופי תיבות "קשו". על שם ובית עשו לקש (עובדיה א, יח)".
אולם, כאן המקום להגיד שהנסיון לדמיין מאבק גשמי בין אדם, קדוש ונשגב ככל שיהיה, לבין מלאך מעורר פליאה ותהייה. האם שרו של עשו, ולא נרד בבמה זו למלוא המשמעות של עניין זה, הוא דמות גשמית כמו כל אחד מאתנו? האם בכוח לשלוח את כף ידו ולנקוע את ירכו של אדם גשמי?
ננסה לתת מענה לשאלות אלה מתוך התבוננות בדבריו של אחד ומיוחד מרבותינו הראשונים, הלא הוא ר' אברהם בנו של הרמב"ם (ראב"ם). ר' אברהם, שפעמים נשכח קימעא בצלו הגדול של אביו, היה הוגה דעות ומנהיג לעמו, בעיקר בגלילות מצרים. האוצר הספרותי שהוריש אחריו, שנעמוד בהמשך על טיבו, היה גדול ומשובח, והוא הוערך מאוד על ידי יהודי מצרים כאדם נבון ומשכיל, בעל מידות תרומיות.
זכה דורנו לחשיפת משהו מאורם הגדול של כתביו, בעיקר הודות לחכם הבבלי הנודע בשער בת רבים, ר' סלימאן דוד ששון. הלה, שהוכר כאחד מהמבינים הגדולים בדורו בכתבי יד עבריים עתיקים ובביבליוגרפיה, עבד משך שנים כספרן בספריה הבודליאנית באוקספורד. ספריה זו אוצרת בחובה כמות עצומה של כתבי יד קדומים, מאוצרות אבותינו הגדולים שנדדו בגלות. בזכות אישיותו החרוצה וכשרונו הפנומנאלי בזיהוי ואיתור כתבי יד, חשף הרב ששון כתבי יד חשובים רבים מספור. בין שאר אוצרותיו, הביא לנו את כתב היד של ביאור ר' אברהם בן הרמב"ם למרבית ספרי בראשית ושמות (הביאור המקורי היה כתוב על כל התורה, ככל הנראה, אך לא שרד את פגעי הזמן, לצערנו). הביאור אמנם נכתב בערבית-יהודית (ניב ערבי הכתוב באותיות עבריות, הרבה מגדולי ישראל בתקופה המוסלמית של ימי הביניים השתמשו בצורת כתיבה זו), אך הוא דאג למתרגמים נאמנים וראויים (ר' יוסף דורי ור' אפרים יהודה ויזנברג), שיאפשרו לבני עמנו ליהנות מהבושם הטוב הזה.
בתוך ביאורו של ר' אברהם לפרשת וישלח אנו מוצאים התייחסות מרתקת לשאלת המאבק עם המלאך, ששואבת בעיקר ממעינות אביו, הרמב"ם. כך מבאר ראב"ם את הפרשה:
"ויותר – אחר שהתבודד יעקב ע"ה בלבדו התבודדות גשמית, ולא נשארו אצלו עבדים וחפצים, נתעלה באותה ההתבודדות הגשמית אל ההתבודדות הרוחנית, אשר בסופה השיג השגת נבואה, שנדמה לו בה כאילו יאבק איש עמו, והוא מלאך…".
כלומר, באמת לא נאבק יעקב עם מלאך מעולם, שכן אין שום אפשרות להיאבק עם מלאך, באשר המלאכים הם ישויות רוחניות, נטולות מעטה גשמי כלל. דבריו אלה מסתמכים על משנתו של הרמב"ם, כפי שפירש במורה הנבוכים חלק שני פרק מב:
"…כל מקום שנזכרה בו ראית 'מלאך' או דבורו, שזה אמנם הוא 'במראה הנבואה' או 'בחלום' – יבואר בהם או לא יבואר, הכל שוה, כמו שקדם. ודע זה והבנהו מאד מאד! … וכן אומר עוד בענין יעקב באמרו, "ויאבק איש עמו" – שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא 'מלאך'… וזה ההתאבקות והדיבור כולו – 'במראה הנבואה' ".
אולם, בל נטעה לחשוב כאילו לראב"ם אין תוספת חידוש, ואינו אלא כמעתיק דברי אביו בעלמא (לא שיש גנאי בכך, אך חשוב לעמוד על מעלתו העצמית של ראב"ם). על כך יוכיח המשך דבריו בביאור נבואת יעקב, דברים מופלאים החושפים טפח מהבנתו בנפש האדם:
"ואל תתמה איך אירע זה (נקיעת כף ירך יעקב) במצב שאינו מציאות אלא בדמיון, שהרי האדם יראה בחלומו כאילו הוא נוסע, וייקץ עיף, ויראה בחלומו כאילו הכו אותו, וייקץ ברגש של כאב. לפי שהאברים מתפעלים על ידי כח הדמיון. ואם יהיה כך על ידי השפעת החלום הרגיל, כל שכן שיהיה על ידי השפעת מראה הנבואה".
כלומר, יעקב אבינו חש בכאב של נקיעת כף ירכו, כי העוצמה של המחזה הנבואי ותחושת המאבק שהוא חש במעמד זה היתה כל כך עזה, שהיא חלחלה גם לרבדים הגשמיים של נפשו. אכן, תיאור מקורי ומרגש. אולם, ר' אברהם מנצל את התחושה הגופנית הקשה הזו של אבינו בשביל ללמד אותנו פרק בהלכות המוסר והתעלות הנפש של הגדולים:
"ויאמר שלחני וגו' – זה מורה כמו שבארו הקדמונים ז"ל, כי יעקב ע"ה דבק בדביקותו גם אחרי מה שאירע לו בכף ירכו, וזה מחזקת יעקב ע"ה בחזיונו המופלא, המבשר לו על חזקתו העצומה בשעת תעורתו…".
כלומר, יעקב אבינו התגלה כאדם בעל יכולות נפשיות עצומות, ורצונו להשאר דבוק במחזה הנבואה חרף מצבו הגופני הקשה מעיד על עוצמה נפלאה זו.
נפלא לראות עד כמה מקוריים ונועזים היו קדמונינו בבארם את פסוקי התורה, ואלו יסודות רוחניים הנחילו לנו אגב פירושים אלה.
כאן המקום להצביע על כמה חיבורים נוספים מפרי עטו של ראב"ם. ראש וראשון להם הינו האנציקלופדיה הרוחנית-מוסרית, ששמה "המספיק לעובדי ה' ". בספר זה כינס ראב"ם את עיקרי משנתו באשר לצורת החיים של כל אדם מישראל, ובעיקר אלו החסידים והפרושים (בנקודות אלה היתה משנתו שונה במידת מה מזו של אביו). אולם, חבל על דאבדין ולא משתכחין, גם מספר זה אין לנו אלא חלק, אלא שהפעם מדובר בחלק קטן מזעיר (התופס כשלעצמו כ-170 עמודים!).
בספר מציב ראב"ם רף רוחני ומוסרי גבוה מאוד, המלמד על שאיפות חייו ועל מעלתו. נביא ציטוט קטן מהפרק העוסק ב"כבישת הכוחות והמעשים", שילמד אותנו על אופיו של המחבר ודבקותו במצוות ה' ובהנהגותיו:
"…לפיכך חייבים שומרי הדת להשתמש בחלק המרגיש והדמיוני שבנפש כדי התבונן אל מעשיו וברואיו של ה' יתעלה, כגון השמים והארץ וחלקיהם ומרכיביהם, למען הפיק מהם ראייה על גדולת בוראם.
כמו כן ישתמשו בחלק הדוחף ליראתו יתעלה ולאהבתו, ולאהבת מה שמוליכם אליו ולשימוש האברים – כלומר אברי הגוף, כגון היד והרגל, וכן החושים שכולם אכשרה לחלק הזה, החלק הדוחף, לאהוב את ה' יתעלה ולעשות את מצוותיו…
ובחלק ההגיוני, השכלי, ישתמשו להשגת שמץ מהדרת קדושתו יתעלה ויצוריו הרוחניים, לאמור המלאכים…".
הרי לנו חתירה לשלמות רוחנית מצויינת. יחד עם זאת, ראה עצמו ראב"ם כאחראי על עזבונו הרוחני של אביו, ולכן כתב כמה חיבורים שנועדו להציל את משנת הרמב"ם מהמשיגים עליו, ולברר את מקחו של אותו צדיק, בדמות בירור הגירסה הנכונה בכתביו, והמסורות האמיתיות משמו. כך הם ספריו: ברכת אברהם ומעשה נסים (האחרון הוא כולו תשובות להשגות החכם ר' דניאל הבבלי על הרמב"ם), ונוסף להם גם ספר תשובות משלו, שמתמקד הרבה גם במשנת אביו.
ככל הידוע חיבר ראב"ם חיבורים נוספים בעניינים שונים, אך מרביתם לא הגיעו אלינו, אך גם במה שנותר ניתן לראות את גדולת המחבר ומעלות נפשו המרוממות.
תשס"ז
