הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)עבד אברהם העומד על פי הבאר מנסח מבחן שלאורו הוא ידע אם זאת האישה המיועדת לבן אדונו. מבחן זה עומד לכאורה בסתירה מוחלטת לדרכה של תורה, שכן הוא איסור "נחש" – עמו של ריבונו של עולם אינו מקבל החלטות על ידי פנייה לכוחות זרים, אלא בשתי דרכים אחרות בלבד: או על ידי נבואה שנשלחה לו מאת ריבונו של עולם, או על ידי מחשבה שכלית ובחירה חופשית אנושית. האם אפוא אנו יכולים ללמוד מה אסור לעשות ? כך אמנם ראה זו הרמב"ם: " וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה" (הלכות עבודת כוכבים יא, ו). לעומת זאת, היו ראשונים אחרים שטענו ההפך: "וכן אליעזר עבד אברהם על זכותו של אברהם סמיך, כדאיתא בקרא, וחס ליה לעבדא דאברהם דליהוי מנחש, והכא הכי פירושו דכל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן אינו ניחוש" (ריטב"א חולין צה ע"ב), וכן הראב"ד כתב על דברי הרמב"ם שם: "זה שבוש גדול, שהרי דבר זה – מותר ומותר הוא !".
האם אפשר לפשר בין השיטות השונות ? דומה שהר"ן הציע דרך, שאינה עוסקת בפירוש הסיפור המופיע בפרשת השבוע בלבד, אלא נוגע להנהגות שלנו בזמן הזה, הרווי פניה לתיקשורים, כוחות זרים וטכניקות קבלת החלטות שונות: "וכך נ"ל בתירוצן של דברים, שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק, כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך, שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי, אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו – אין זה נחש, שכל עסקי העולם כך הם, שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא – אין זה נחש, אלא מנהגו של עולם, ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו, לפיכך לקח סימן לעצמו, שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים – תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה, היא שהזמינו מן השמים ליצחק..".
זהו הזמן אפוא להשיב את דרכו של הר"ן למקומה. אדם יהודי אינו פונה לכוחות זרים בשעה שהוא צריך לקבל החלטות. הוא מתפלל לריבונו של עולם כי יסייע בעדו לקבל את ההדרכה הנכונה, ובשעה שאין נביא הוא פועל בדרכי דרך הארץ של העולם; כשהוא בוחן עם מי להינשא, לדוגמה, אין הוא פונה לגימטריות, שמות ותאריכי לידה, או כל מיני סימנים אחרים, ואף אין הוא פונה לקבלת החלטות על ידי מי שהוא סובר שיש לו כוחות מיסטיים או יכולת צפייה למרחוק. אדם מישראל גם אינו מכיר ב"חסימות", "עיכובים המוטלים מלמעלה" או עניינים שבדומה לזה. הוא לומד מעבד אברהם כי עליו לחפש אישה ההוגנת לו, וכשאישה זו תימצא "נאה במעשיה ושלימה במידותיה" באותה רמה שהוא עצמו נאה במעשיו ושלם במידותיו – הוא ידע כי משמיים היא נועדה לו, וכי תהיה זו זכות גדולה להקים יחד עימה בית בישראל. ביסודו של דבר הניסיון אכן מלמד שאין דבר מה חשוב יותר מקבלת הכרעות על נישואין מאשר המעשים והמידות: על אידיאולוגיות, רמה דתית שונה, ענייני כספים או עדות – ניתן לגשר. היסוד של הכל הוא המידות הטובות שהן יסוד הכרעת הנישואין, ומהם גם נוצר חוסנו של הבית.
תש"ע
