בן דוד יצחק (רב, ד"ר, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני ערים)על פי המקובל במסורת חז"ל, דמותו של בלעם נתפסת כדמות שלילית במיוחד ואף מרושעת. אף הודבק לו כינוי גנאי המלווה את שמו במקומות רבים בספרות חז"ל: 'בלעם הרשע'. אך התבוננות כנה ופשוטה בסיפור שמגוללת הפרשה, מעלה תמונה מורכבת יותר. הרושם המתקבל בסיפור עצמו הוא שבלעם מפגין לאורך הדרך נאמנות ומחויבות עקבית ואף יוצאת דופן לרצונו של הקב"ה, כפי שהוא מתגלה לפניו.
בפעם הראשונה, מסרב בלעם לשליחי בלק, לאחר שהמתין לשמוע מה יצווה אותו ה' לעשות. גם בפעם השנייה, כאשר בלק שולח שליחים נכבדים וחשובים יותר, מצהיר בלעם את הצהרת האמונה הבאה: "וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (כב, יח).
לאחר שמקבל בלעם את אישורו של הקב"ה, הוא נענה לשליחי בלק, אך אז מגיע הסיפור הידוע עם האתון, שגם בו מוצג בלעם כמאמין תמיד העושה את רצון בוראו. חרף זאת, קונו מתנכל לו ומטמין לו מכשולים בדרכו. לאחר אפיזודה זו שואל בלעם הצייתן שוב את מלאך ה': האם עליי ללכת עם האנשים או לשוב לביתי?
בלעם מקבל את התשובה הברורה הבאה: "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (כב, לה). וזה אכן מה שעושה בלעם בדבקות מרשימה לאורך שני הפרקים הבאים, ואף מביע מחויבותו הגדולה לציות מוחלט לצו ה', גם לנוכח כל הפיתויים, ההבטחות והלחצים שבלק לוחץ אותו לאורך הדרך.
מהו, אם כן, הפגם המהותי כל כך שנפל בהתנהגותו של בלעם, שגרם בסופו של דבר לשיפוט הכל כך חמור כלפיו? נראה בעיניי שבלעם מהווה סמל לדמות הדתית, שכל עולמה הדתי קשור רק ברעיון הציות. בלעם אכן מיישם את אידיאל הצייתנות לדבר ה', אך דווקא צייתנות עיוורת זו מונעת ממנו לפתח הבנה אנושית בכל הקשור לתוכן של ההתגלות, ולרצון הא-לוהי שמתגלה בה.
בלעם סבור כי המבחן הדתי שלו הוא בנכונותו לציית לדבר הא-ל, ובמבחן זה הוא אכן עומד באופן מרשים. אך ישנו מבחן אחר שבו בלעם נכשל באופן מהדהד: ביכולת לגבש עקרונות מוסריים ורוחניים פנימיים, שלאורם הוא בוחן את המציאות ומגיב אליה. בשום מקום בלעם לא עומד מדעת עצמו על הבעייתיות המוסרית והדתית שבקללת עם בכלל, ובקללת ישראל בפרט. תודעתו הדתית של בלעם הקטינה אותו כאדם, ולא העצימה אותו כפי שראוי היה לה שתעשה.
כאשר א-לוהים מתגלה לבלעם בפעם הראשונה, הוא אומר לו כך: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". ואילו כאשר בלעם מחזיר את תשובת האל לשליחי בלק, הוא מציג אותה באופן הבא: "וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם".
כלומר, הדיבור הא-לוהי לבלעם היה מלווה בנימוק ובהסבר. הסיבה שבלעם לא אמור ללכת עם שליחי בלק, היא מכיוון שהוא לא אור לקלל את העם. הסיבה שהוא לא אמור לקלל את העם, היא בגלל שעם ישראל ברוך בעיניו של הקב"ה. אך כל ההנמקה הזו נעלמת לחלוטין בפיו של בלעם. בלעם יודע רק לספק את השורה התחתונה שקשורה בצו ובציות לו: הקב"ה לא מסכים שאלך, ולכן לא אלך.
נראה שזהו המובן הפנימי של הקביעה אותה מצהיר בלעם ביחס לעצמו: "נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". בלעם הוא 'שתום עין' – עיוור (לפחות באחת מעיניו). בלעם אולי יודע לשמוע ולציית (חוש השמיעה מתקשר לציות ['הקשב'!] ולהכנעה), אך הוא לא כל כך מצליח לראות (הראייה מתקשרת להתבוננות, לחשיבה, לפתיחת העיניים). דומה כי זהו גם מובנה הפנימי של אפיזודת האתון: הסיפור מנסה לומר שבלעם איננו מצליח לראות אפילו את מה שאתונו מצליחה לראות. היסוד הצייתני שבו מנוון אצלו כמעט לחלוטין את יכולת הראייה והחשיבה העצמית.
בכך, נבואתו של בלעם מנוגדת באופן חזיתי לנבואת משה. משה רבנו החל את נבואתו דווקא בראייתו העצמית: הוא רואה בסבל אחיו ויוצא לסייע להם, ולאחר מכן הוא רואה את מראה הסנה שאיננו אוכל, ומשעה שהדבר מעורר את סקרנותו, הוא מתקרב אליו כדי להתבונן במראה המופלא. ראייתו של משה היא שמובילה להתגלות הקב"ה אליו. גם בהמשך הדרך, נבואתו ומנהיגותו של משה מתאפיינות במחויבות לדבר ה' ולתורתו, יחד עם עמידה אנושית מצפונית ומנהיגותית שמאפשרת לו גם להשמיע את קולו שלו מול הקב"ה, והדבר נחשב חלק בלתי נפרד משליחותו הכוללת כנביא וכמנהיג.
במובן זה, ניתן לומר כי פרשת בלק מבקשת להעמיד מראה לנוכח האדם הדתי באשר הוא. להעמיד תמרור אזהרה למול דתיות, שבמקום להעצים ולפתח את האדם היא עלולה להקטין ולהחליש אותו. במקום לעורר בו רגישות מוסרית, חברתית ולאומית, היא עלולה להחליפם בחיים של ציות עיוור וחד ממדי. ביחס לכל אלו, מודל הנבואה של בלעם, כפי שהוא מתגלה לנו בפרשת בלק, מחדד ומדגיש את בשורתה וייחודיותה של תורת משה ונבואתו.
