וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)מפני מה היו המואבים יראים? הרי לעם ישראל לא היה כל עניין לקחת מהם את ארצם ואף נאסר ללחום במואב, כפי שנאמר (דברים ב, ט): "ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה". אם כן, מה פשר הכתוב (במדבר כב, ב-ד) "ויגר מואב מפני העם מאד"?
תשובה לתמיהה זו עשויה לעלות מן העיון בדברי רש"י (דברים ב', ט') המבאר "ואל תתגר בם – לא אסר להם על מואב אלא מלחמה. אבל העם היו שוללים ובוזזים אותם". כמו כן, מצינו במדרש אגדה: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו – שלא היו עושים מלחמה אלא היו בוזזים כל מה שמוציאים חוץ לעיר". הם היו "אוכלים מסביב" – בפריפריה בלי לכבוש את לב העיר.
ברם, מי שבוזז קצת מסביב לא מונע את הקיום. אם כן, לא ברור המשך הכתוב: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחוך השור את ירק השדה". רש"י מבאר "כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה". השור עוקר מן השורש ואינו משאיר אפשרות שיקום וצמיחה מחודשת. לחיכת השור – משמעה הרס מוחלט. אך ליחוך השור ועקירה מן השורש לא היו ולא היו יכולים להיות. אם כן, ממה חששו מואב?
לחתם סופר מהלך מרהיב כדלהלן. כל ההוויה בעולם קיימת רק מכוח דבר אלוקים, שברא את העולם בששת ימי בראשית וממשיך לקיימו בכל רגע נתון. ניצוץ אלוקי הוא אפוא שורש הקיום של כל הוויה, ויש לראות אלוקות בכל הוויה שהיא. כל עוד הניצוץ האלוקי משרת הוויה שיש בה גם קדושה, הרי שהוא משרת תכלית נעלה.
אבל, יש מקרים שבהם הניצוץ האלוקי מקיים הוויה סתמית, שאין בה כל תכלית ראויה. במקרה זה הניצוץ האלוקי שבוי בתוך קליפה ריקה ואף טמאה ומייחל לצאת ממנה. על כן, כאשר הדבר הסתמי נפגש עם קדושה יוקדת – נשאב הניצוץ האלוקי מקליפתו ונצמד אל מקור הקדושה, והקליפה כלה מאליה.
חז"ל אומרים כי הקב"ה אסר על השמדת מואב, כי יש בהם ניצוץ קדוש שהוא זכות קיומם. כך ביארו חז"ל במסכת בבא קמא (דף ל"ח עמ' א'): "אמר לו הקב"ה למשה: שתי פרידות (גוזלות) טובות יש לי להוציא מהן: רות המואביה ונעמה העמונית".
זכות הקיום של מואב היא רות המואבייה שתצא מהם וממנה תעמוד מלכות בית דוד. זה הניצוץ הקדוש, וכל העם המואבי הוא הקליפה המתקיימת בזכותו. על כן, לאחר שיחזור ניצוץ זה למקורו הקדוש ורות תדבק בעם ישראל, תאבד הקליפה הסתמית של מואב את זכות קיומה – ותתפוגג.
אכן, כל עוד הניצוץ הפנימי הקדוש קיים, אין לקליפה מה לחשוש. חשיפת רות המואבייה לקדושת ישראל תגרום לניצוץ קדוש זה לשוב למקור מחצבתו, ובלעדיו אין לקליפה זכות קיום.
לכן, אמרו מואב כי "העם ילחכו את סביבותיהם" – כלומר את הקליפה. "כלחוך השור" – העוקר את השורש ומונע צמיחה מחודשת. החשש של מואב לא היה מפני מלחמה, אלא מפני מפגש עם קדושת ישראל, שתשאב אליה את הניצוץ הקדוש השבוי בקליפת מואב, ובכך תביא לכך שהקליפה תיפול, תימוג – ולא תחזור.
הנה כי כן, מציאות טמאה ואף סתמית מתקיימת רק כסביבה עוטפת לניצוץ של קדושה. במגע של ריק עם תוכן קדוש – מתחבר ניצוץ הקדושה למקורו הקדוש והריק מתייתר ומתפוגג. אף הקליפה העבה ביותר מאבדת את זכות קיומה, כשאין בתוכה את ניצוץ הקדושה. על כן, ההוויה הסתמית יראה וחוששת מפני מפגש עִם קדושה העומדת בעוז על מכונה.
