לא להיות שיכורי גאולה

מזמן לא ראיתי הסכמה חוצת מחנות שכזו. מימין ומשמאל, תומכי ממשלה ומתנגדיה – כולם מסכימים שההסכם שחתם הנשיא טראמפ עם המשטר האיראני גרוע, מסוכן ולמעשה מבטא כניעה.

העיתונאי בן דרור ימיני נתן בזה סימן. במלחמות הגדולות שנערכו במאה ה-20 הצד המפסיד נדרש לתת פיצויים לצד המנצח. בהסכם הנוכחי, נקבע שארה"ב ומדינות המפרץ יפצו את איראן ב-300 מיליארד דולר. אין צורך להוסיף דבר על כך.

החדשות הרעות האלה החזירו אותי שלושה שבועות אחורה. לקראת י"ז סיוון יצאו רבנים בכירים בציונות הדתית, המאוגדים תחת השם "תורת הארץ הטובה", בקריאה להפוך את היום הזה ליום של הודיה שבו לא יגידו תחנון בתי הכנסת ויוסיפו לתפילה פרק הודיה.

הסיבה לכך היא שבתאריך הזה פתחה ישראל את מבצע "עם כלביא", שבו הותקפו מתקני הגרעין באיראן. הרבנים קבעו ש"הישועה המכריעה אירעה בי"ז בסיוון, ביום שבו הנחיתה מדינת ישראל פגיעה קשה ומשמעותית במתקני הגרעין ובמערך הטילים הבליסטיים של איראן. בכך סוכל ועוכב האיום הקיומי המיידי של משטר הרשע", ועל כן יש לציין את היום הזה מדי שנה בהודיה.

על קריאתם של הרבנים, הוסיפו קהילות שונות ברחבי הארץ אמירת הלל ביום הזה. הרב שמואל אליהו, ממובילי המהלך, צוטט באתר כיפה כאומר: "שלוש פעמים בשנים האחרונות ניצלנו, עם ישראל, ממוות לחיים… פעם שלישית, כשחשבו אלה האיראנים לפתח נשק אטומי, למחוק את ישראל מעל פני האדמה – והקדוש ברוך הוא סייע בידינו והכניעו אותם שוק על ירך… וצריך על כל אחד מהם לעשות יום טוב".

ודאי שאין לזלזל בהישגים של ישראל במבצעיה השונים. ודאי גם שאין להמעיט בערכה של הודיה. אבל כשאנו רואים את מצבנו הנוכחי יש לתהות האם קריאתם של הרבנים לא הייתה מעט חפוזה. איראן אמנם ספגה מכה קשה, אבל כפי הנראה עכשיו היא עולה על נתיב מהיר של שיקום היכולות שלה, כשהתנאים שעליה חתמה טובים בהרבה מאלה שהיו קודם. האם מצב כזה מצדיק את הפיכת יום י"ז בסיוון ליום של הודיה?

אין זה מקרה שרבני "תורת הארץ הטובה" הם ברובם יוצאי ישיבת מרכז הרב. דרכם של חניכי הראי"ה קוק היא לזהות את יד א-לוהים הפועלת בהיסטוריה, עם תחושת ודאות שבית שלישי לא ייחרב. בהשקפה זו אנו מצויים על מסלול ישיר של גאולה, וכל האירועים שאנו חווים כאן במדינת ישראל הם ביטוי לעידן המשיחי שמתרקם ונבנה לנגד עינינו. לא תהיה עוד גלות. לא יהיה עוד חורבן. הגאולה מתממשת והולכת, צעד אחרי צעד, וכל התקדמות ניכרת לעין מחייבת תגובה דתית – בהודיה, בשמחה, בהלל.

יש בגישה הזו אמת. אי אפשר להתעלם מהשינויים העצומים שעברו על עם ישראל, ובראשם הקמת המדינה. לכן, אנו חוגגים את יום העצמאות כיום הודיה ואומרים בו הלל. לכן, אנו חוגגים את יום ירושלים. מי שסותם עיניו מלראות את הניסים הללו, כופר בטובה.

אבל מצד שני, אסור ליפול לקיצוניות השנייה. אסור להתמכר לתחושות של גאולה ולהיאזר בביטחון בנוגע למהלכי שמיים. אין לנו כל ודאות שבית שלישי לא ייחרב. אין לנו אף הבטחה שלא נצא עוד לגלות. איננו יודעים מה מתרחש מאחורי הפרגוד.

לכן, צריך להודות על המדינה, אבל להיאזר בסבלנות ביחס למאורעות שמתרחשים לנגד עינינו. לא כל הצלחה היא גאולה. לא כל מנהיג מערכה צבאית הוא משיח. צריך להיזהר לבל נהיה שיכורי גאולה.

אני מעדיף את גישתם של רבני האורתודוקסיה המודרנית בעניין הזה. רבנים כמו מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב אהרן ליכטנשטיין, הרב י"ד סולובייצ'יק, הרב נחום נורמן לאם ועוד, שהכירו במפעל הציוני כמפעל גאולי אך התבוננו עליו בספק, בחשש ובזהירות. אין לנו כל ודאות שאנו בראשית צמיחה גאולתנו. אי אפשר לדעת האם מבצעים מוצלחים הם מהלכי משיח.

במקום להסביר את מה שעובר עלינו כהתגלות, אותם הוגים מבקשים שנתפוס אותם כהזדמנות. א-לוהים סייע לנו בתנאי המסגרת כדי שניטול אחריות בסיפוק התוכן – לבנות חברת מופת ולממש את חזון הנביאים. המשיח לא יבוא מעצמו. הגאולה לא מחליפה את האחריות האנושית. אם לא ננצל את ההזדמנות שניתנה לנו; לא נהיה כאן.

לכן, צריך לשמוח על הצלחת מבצעים כמו "עם כלביא", אבל לא למהר לקבוע אותם כימי חג והודיה. אנחנו במסע שיכולים להיות בו נפילות וגם אסונות. ובכלל – במקום להתעסק בזיהוי גאולה, עדיף שנתמקד ביצירת התוכן שלה. לשם יש להפנות את האנרגיה הדתית.