ליפשיץ עפרה (ממובילות פורום 'שותפות לשירות')עד לשנת המהפך ב-1977, גיוס חרדים לצה"ל היה מציאות שכיחה וקיימת. הצבא קלט את בני היישוב הישן בירושלים, חסידים מחצרות שונות, בני המושבים החרדיים ובוגרי ישיבות הדגל של בני ברק.
כבר בתש"ח, הוקם "גדוד טוביה" שהעסיק בני ישיבות בעבודות ביצורים בד בבד עם לימוד תורה. קיימות אף עדויות על ניסיונות מצד האדמו"ר מוויז'ניץ להקמת גדוד נח"ל חרדי כבר בשנת 1965. עדות מצערת לשותפות החרדים בגיוס, מצויה בקבריהם של חללים חרדים המצויים בבתי העלמין הצבאיים.
ביטוי מובהק להלך הרוח דאז ניתן למצוא בביטאון "המודיע" לאחר מלחמת ששת הימים: "עם ה' התייצב למערכה. עתה הם נמצאים בכל העמדות הקדמיות ביותר, ורצון לתת הכל ולעשות הכל – כי על כן אין זו מלחמת רשות… בכל מקום שם רוכז הצבא, תמצא אותם – את הצעירים חובשי הכיפות השחורות. מאחורי הקסדות הצבאיות. אין הם מתביישים בייחודם הדתי ובאמונתם הפנימית".
carmine-savarese-
בתקופת מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, הפגינה ההנהגה החרדית יחס חיובי כלפי גיוס החרדים. אלא שבמהלך שנות ה-70 השתנתה המגמה.
ההסדר המצומצם והמדוד שנקבע בימי בן-גוריון, הפך עם עליית מנחם בגין לשלטון ב-1977 לפרצה רחבת ידיים: כל תלמיד ישיבה שיצהיר כי "תורתו אומנותו" זכה לפטור משירות. המספרים מספרים את הסיפור כולו: בשנת 1975 עמד מספר מקבלי הדחייה למאות, כעשור אח"כ לאלפים, וכיום ישנם כ-100,000 בעלי פטור.
חרף ההקלות המפליגות של ממשלת בגין, הציב מרן הרב שך זצ"ל תמרור אזהרה נוקב. במכתב שפרסם בשנת 1980 מטעם ועד הישיבות, הבהיר: "הזכות שנתנה לבן ישיבה ליהנות מדחיית גיוסו מהצבא – היא אך ורק בתנאי שתהא 'תורתו אומנותו' ולא יעסוק בשום עסוק חומרי, הן בזמני הישיבה והן מחוצה להם… וכדי לאשר ולחזק את זאת, הננו פונים בקריאה גדולה לראשי הישיבות ומבקשים להקפיד הקפדה יתירה, שח"ו לא תצא תקלה מתחת ידם, ורק תלמידים שתורתם אומנותם כנ"ל יאושרו על ידם בקשר לדחיית גיוסם. הם ולא אלה שאין עטרה זו הולמתם".
תרבות הפטור הגורף הולכת ומתעצמת זה קרוב ליובל שנים. ההיסטוריה מלמדת כי הרב שך עצמו התנגד נחרצות למציאות המתרחשת בימינו, ומעורר תהייה מנקרת: האם מנחם בגין היה מקבל את אותה ההחלטה, לו היה צופה מראש את תוצאותיה הרחוקות?
