יהללך זר ולא פיך

ברכותיו של בלעם הפכו לנכסי צאן ברזל בחיי האומה. עם לבדד ישכון, עם כלביא יקום, מה טובו אוהליך יעקב ועוד.
דווקא ברכותיו של גוי הפכו להיות חלק מהאתוס הלאומי שלנו. האם היו אלה אוסף אקראי של קללות שהקב"ה הפך לברכות לעם ישראל טרם כניסתו לארץ, או שמא היה פה תהליך אסטרטגי של בלק ובלעם בתחילת הקללות, תהליך שהשתבש כל פעם מחדש.
בלעם אינו דמות חדשה. הוא כבר עזר לבלק להתמנות למלך מואב והוא נתפס כנביא/ מכשף מוערך. הוא ובלק מנסים להחליש את ישראל בשלשה תחומים.
הכיוון הראשון של בלעם הוא לקלל ולפגום ביחסים הבינלאומיים של עם ישראל. מדובר בעם בלי שורשים, עם שאין סיכוי שהעמים האחרים יקבלו אותו כשווה בין שווים, ולכן אפשר להילחם בו. הברכה הראשונה, אם כן, עוסקת ביחסים בין ישראל לאומות. מקורות ישראל יציבים והם נובעים משלשת האבות; "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו".
עם ישראל מבורך בכך שהוא "עם לבדד ישכון". הערכים שלו והמוסר שלו שונים משל כולם. הביטחון הפיסי והרוחני שלנו קיימים רק כשאנו שוכנים לבדד. לעומת זאת, כאשר אנו מנסים להיטמע בגויים, אנו מתבוללים או מוקעים מהחברה והאנטישמיות מרימה ראש.
המסר החשוב ביותר גם לדורנו הוא כי באינטרסים החיוניים לעם ישראל חשוב מה יעשו היהודים ולא מה אומרים הגויים. " ובגויים לא יתחשב". (כך גם אמר בן גוריון במצבים מסויימים(.
לאחר שהכיוון הזה נכשל מנסה בלעם לקלל ולפרום את הקשר בין עם ישראל לקב"ה. עם ישראל במדבר כי א-לוהיו נטש אותו שם והנה רק עתה מתו רוב מנהיגיו הרוחניים. העם נמצא בחולשה רוחנית. אלא, שהמשל השני הופך לברכה ביחסים שבין ישראל לקב"ה. " לא איש א-ל ויכזב". הקב"ה הבטיח לקחת את עם ישראל על כנפי נשרים לארץ ישראל וכך יעשה. "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו". יש עליות וירידות באמונת העם ובחייו הרוחניים, אך ה' תמיד רואה אותנו כעמו הנבחר, חרף החטאים שלנו.
מצד שני, עם ישראל מחדש את חייו הרוחניים כל דור מחדש, כפי שאנו רואים גם בדור שלאחר השואה בבניית הארץ והעולם הרוחני הישיבתי. " הן עם כלביא יקום". המשענת האלוקית מובטחת לנו בכל הדורות, אם רק נלך בדרך התורה.
אחרי שני הכישלונות, בלעם מבין שהאסטרטגיה שלו נכשלה והוא מברך באופן יזום את עם ישראל בתחום האחרון, שהוא – היחסים בין עם ישראל לעצמו. " מה טובו אהליך יעקב". כאשר עם ישראל מכבד את עצמו ואת זולתו, צנוע בהליכותיו ויושב במחנה אחד, גם אם באהלים נפרדים, אזי "טובו אהליך יעקב". כאשר אנו פורמים את אחדותנו האהלים, אינם טובים והחורבן מתקרב.
מעניין, שלאחר כשלונותיו בנבואות ובקללות, בלעם מצליח דווקא בעצה רעה שנותן לבלק. אותה עצה בהתקרבות וחיבוק עם ישראל על ידי מואב והכשלתו בזימה עם בנות מואב.
הבעיה אינה רק השקיעה בזימה עצמה וכפי שמסביר רשי " אלוקי ישראל שונא זימה". אלא שהזימה גוררת עבירה אחרת של עבודת אלילים " ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן" ומכאן המדרון חלקלק עד לעבודת העכו"ם של בעל פעור.
בימים אלו של דיונים על סוגיית הגיור והקשר בין עם ישראל לתפוצות, עלינו לזכור את הברכה שבקיום אוהלים הנפרדים באותו מחנה .עלינו לדעת שהרחקת ציבור מהמחנה והפרדת מחנות מעצימה את תהליך ההתבוללות שמביא בסופו לעבודת אלילים ולחורבן הבית.
(בלק תשעז)