פתחון פה

"…וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן…" (במדבר כ"ב, כ"ח)
רבים מאתנו נוטים להתרשם מן הנס של הענקת כושר הדיבור לאתון. אבקש להתמקד בעובדה מפתיעה לא פחות, לפיה בהמה פשוטה ואלמונית, זכתה לפתחון פה אמוּני, והדגימה, בניגוד חריף לאדונה הנביא, המפורסם, ביטוי צלול של שאיפה ותפילה לעולם צודק וראוי.
"מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?", "…הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה…". אתונו של בלעם משרטטת עולם בו מתקיימים זיכרון, אמון, בטחון ואיפוק. כיצד יכול אדם לשכוח את עברו ואת ידידיו שהלכו עמו לאורך חייו? היא תוהה. וללא מתן אמון בקרובים לנו, שטובתנו עומדת לנגד עיניהם, כיצד נוכל להתנהל? ומהי תוחלתו של עולם אלים וחסר רסן? שאלות קיומיות ויסודיות מציפה האתון הכואבת, אך הן אינן מצליחות לחדור את השריון האטום שעוטה על עצמו בעליה: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ." (שם, פס' כ"ט)
נביא, היה בלעם, וּבַעל פֶה. אך פיו לא שאל ולא חיפש אחר עולם מתוקן, אלא שימש כלי ממולח בידיו לצורך השגת פרצה בדברי הבורא ואיתור עילה למימושם של צרכים אישיים כמו עושר, כבוד ועוצמה הרסנית.
בלעם פעל בנחישות, תוך שהוא מתעלם מחושיו הבסיסיים: הוא אטם את אזניו מפני שמיעת עמדת הא-ל, הוליך עצמו שולל כאילו קיבל ממנו הסכמה לביצוע המשימה, נעשה עוור למכשולי ותהפוכות הדרך ("… וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ") והפגין אלימות כלפי בהמתו הנאמנה.
בעקבות זעקת האתון, נענה ה' ופקח את עיני בלעם אל עולם הפוך מזה שהכיר. עולם המונהג בידי שמים, ובו בעת זקוק וראוי לברכה. עולם בו העם ה"רע" והשנוא, הוא טוב וחזק.
פיה של האתון ביקש עולם מתוקן. כבר מעת שנברא, בשעת בין השמשות – "חלון ההזדמנויות האחרון של הבריאה", היה ידוע שהעולם יזדקק לו.
דברי דוד המלך: "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ." (תהילים נ"א, י"ז), הנאמרים על ידינו שלוש פעמים ביום, מהדהדים וממשיכים לטעמי את זעקת האתון האלמונית אך גם הבלתי נשכחת, ומבקשים פתחון פה ודיבור שישבחֹ וגם יפעל לתקן, ולא ישמיד ויבלע, חלילה, את העולם על יושביו.
(בלק תשפ)