ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)אחד המסרים החשובים ביותר של פרשת בלק רלוונטי לימינו ולדורנו: לא להיבהל מהקללות, מהתחזיות השחורות ומהפרשנויות הרגעיות של המציאות, אלא להתבונן בתמונה הרחבה ולשאול מה באמת מתרחש מתחת לפני השטח.
בלק רואה את ישראל דרך עדשת הפחד. הוא מביט בעם ישראל ורואה איום. בלעם, לעומתו, נאלץ בסופו של דבר לראות גם את הכוחות הפנימיים, את החוסן ואת הברכה. פעמים רבות גם אנו נוטים להתבונן במציאות מתוך חרדה. אנו שומעים על אנטישמיות גוברת במערב, על לחצים מדיניים, על הסכמים בינלאומיים שאינם תמיד לטובת ישראל, על מוסדות בינלאומיים ועל קמפוסים אקדמיים שבהם לעיתים נשמע קול עוין כלפי המדינה היהודית. לעיתים, נדמה שהעולם כולו מביט בנו בעיניו של בלק. אולם, פרשת בלק מלמדת שלא כל מה שנראה כקללה הוא אכן קללה. לעיתים, דווקא מתוך האתגרים מתגלים כוחות שלא ידענו שקיימים בנו.
אלא שפרשת בלק אינה מסתפקת בתחושת ביטחון עצמית. היא מלמדת גם על חשיבותה של פיכחות. בלעם איננו איש של אשליות. הוא אומר את אשר הוא רואה. לכן, יש ערך גדול ליכולת להביט במציאות בעיניים פתוחות. העולם משתנה במהירות. בריתות מדיניות משתנות. ידידים של אתמול אינם תמיד ידידים של מחר. מדינות פועלות מתוך אינטרסים ולא מתוך רגשות. דווקא משום כך על ישראל לטפח את כוחה הפנימי, את עצמאותה הכלכלית, המדעית, הטכנולוגית והביטחונית. ידידות בין מדינות היא נכס חשוב, אך לא תחליף לאחריות עצמית.
הדבר נכון גם במישור התרבותי והרוחני. בעידן שבו מוסדות ידע רבים בעולם מתקשים לעיתים להבחין בין מחקר אובייקטיבי לבין קידום נרטיבים אידיאולוגיים, מוטלת עלינו החובה להמשיך לחפש אמת. הספרייה האקדמית נתפסת מאז ומעולם כחתירה אובייקטיבית אחר האמת, מקום נקי מהטיות פוליטיות. אלא שבשנים האחרונות במוסדות ציבוריים מובילים בארה"ב המקומות הניטרליים הלא הפכו למקדמי נרטיב, המשתמשים במשקל המוסדי של הספרייה כדי להוביל את החוקר הצעיר למסקנה קבועה מראש.
chang-duong
למשל המונח "נכבה" – "גירושם של למעלה מ-750,000 פלסטיניים במהלך הקמתה של מדינת ישראל". ההגדרה הזאת קיימת בחלל היסטורי מוחלט; היא מעלימה סרבנות ערבית סדרתית ועקבית לנוכחות יהודית בארץ ישראל: מאורעות תרפ"א, תרפ"ט, המרד הערבי הגדול בשנים 1936 – 1939, דחיית ועדת פיל ב-1937 שהציעה חלוקה טריטוריאלית לשתי מדינות, יהודית וערבית, דחיית תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947 בידי ההנהגה הערבית ופלישת צבאות ערב ב-15 במאי 1948 כדי להשמיד את המדינה זה עתה קמה. הטבח של 7 באוקטובר מוגדר במדריכי מחקר אלו כ"המשבר בפלסטין ב-2023-2024." כאשר בלעם מתעקש לומר רק את מה שהוא רואה באמת, הוא מלמד שיעור חשוב ביושר אינטלקטואלי.
מעניין שדווקא בתחום אחד שבו ישראל אינה מצטיינת במיוחד – כדורגל – יש אולי שיעור חשוב. איננו משתתפים במונדיאל מאז 1970, אך בתחומי המדע, הרפואה, ההייטק והמחקר אנו נמצאים בחזית העולמית. לעם ישראל יש מתנה ייחודית של יצירה, לימוד וחדשנות. אולי במקום למדוד את עצמנו לפי מדדים שאינם שלנו, עלינו להמשיך לפתח את "שריר המוח", שהפך במשך דורות למקור כוחנו.
אולם, כל אלה אינם מספיקים ללא אחריות לאומית. אחד האתגרים הגדולים של ישראל הוא השמירה על החוסן החברתי ועל תחושת השותפות. חברה בריאה זקוקה לאנשים המוכנים לשאת בנטל, לתרום, לשרת ולהיות שותפים לעתיד המשותף. היא זקוקה גם ליכולת לקיים מחלוקות בלי להפוך יריבים לאויבים. כאשר השיח הציבורי הופך לשיח של חרמות, דה-לגיטימציה או חלומות על הכרעות כוחניות במקום הכרעות דמוקרטיות, כולנו מפסידים.
בלעם, שבא לקלל, מגלה לבסוף אמת עמוקה יותר: "הן עם לבדד ישכון". פסוק זה פורש לעיתים כבדידות, אך אפשר להבין אותו גם כאחריות. עם ישראל אינו יכול להפקיד את גורלו בידי אחרים. הוא חייב לשמור על ייחודו, על ערכיו ועל יכולתו לעמוד בזכות עצמו.
ואף על פי כן, אין זו קריאה להתבדלות. לצד האתגרים והאיומים קיימות גם בריתות, שותפויות וידידויות. היחסים המתפתחים עם מדינות שונות באזור ובעולם מלמדים כי כבוד הדדי ואינטרסים משותפים יכולים לגשר על פערים גדולים. דווקא כאשר ישראל בטוחה בעצמה, היא מסוגלת ליצור קשרים בריאים ויציבים יותר עם סביבתה.
פרשת בלק מזמינה אותנו, אפוא, להביט מעבר לכותרות הרגעיות, מעבר לקולות הקללה והייאוש. היא מלמדת שגם כאשר המציאות מורכבת ומאיימת, אפשר לזהות בה זרמי עומק של ברכה. השאלה איננה רק מה אחרים אומרים עלינו, אלא האם אנו יודעים לראות את עצמנו כפי שבלעם נאלץ לראות: עם קטן במספרו אך גדול ברוחו, שמסוגל להפוך גם את הקללות לברכות.
