פרשת תולדות היא פרשה רוויית יצרים ורגשות. יש בה תחרות ומריבה, שנאה וקנאה.
היריבות והקנאה בין יעקב לעשיו מופיעה גם בהפטרה, כאשר עם ישראל תובע הוכחה לאהבתו של ה' וצמא להצהרה על היותו הבן המועדף. "במה אהבתנו?" הוא שואל.
ומשיב הנביא בשם ה': "ואוהב את יעקב. ואת עשיו שנאתי" (מלאכי א', פס' ב'-ג'). אך אל תסתפקו באהבה.
מחשבות על קנאה:
• הוגים מוצאים כי הקנאה, בצורתה הטהורה, איננה מופנית כלפי אדם ספציפי או כלפי משאב מסוים שיש ברשותו, אלא היא מכוונת כלפי עצם קיומו של אדם אחר בעולם, מלבדי.
טענה זו מעניינת, לטעמי, מאחר ולפיה, מאז בריאתה של חווה, אין לאדם מנוס מן הקנאה.
• מחקרים מזהים תחושות של בושה וכעס, הכרוכים בקנאה: בושה – על מי שאני ומה שהשגתי בחיי, וכעס – על מי ששכני הפך להיות.
ועוד,
• שתי הנחות יסוד מונחות בבסיס הקנאה:
א. הנחת המשאבים המוגבלים – מה שיש לאחר, בהכרח יחסר לי.
ב. הנחת השוויון –כולנו זכאים לאותו "נתח" מ"עוגת המשאבים" הכללית.
הבה נבדוק אותן:
אנו נאבקים על משאבים (רגשיים וחומריים), כבר מינקות. תובעים לקבל חיבוק, מזון, מבט, תשומת לב. מנקודת מבט הישרדותית, אם לא נקבל את שאנו זקוקים לו כאן ועכשיו, נהיה בסכנת מוות. ואולם – האם נכון היום לומר כי המשאבים מוגבלים? האם כל המשאבים כבר נחשפו? האם בהכרח מדובר ב"עוגת משאבים" אחת – ומה שאקבל, יהיה על חשבון האחר? האם אהבת הורים, למשל, באה בהקצבה ויכולה לאזול?
תפישת השוויון בה אנו מחזיקים הנה פרי חינוכי "טעים", אך הכללתה לכל תחום בחיים לעיתים מזיקה. בני האדם אינם שווים. לא בתכונותיהם ולא בידיעותיהם, לא בקשריהם החברתיים וגם לא באופן בו הם בוחרים להתנהל ולפעול בעולם. האם לאור זאת, חלוקה שווה של משאבים היא מהלך ראוי מבחינה מוסרית? האם היא אפשרית? (ראו את גורל הקיבוצים…) והאין זה כשל חינוכי שהמשפט השכיח ביותר היום בקרב ילדים (וגם מבוגרים) הנו: "זה לא פייר"? או "למה רק לו?" ו"גם לי מגיע"?
מעניין לציין בהקשר להשוואה שאנו עושים עם אחרים, כי בני אדם נוטים לקנא באנשים שדומים להם בכישוריהם ובאורח חייהם. עם כל הכבוד לסלבריטאים או לאנשי שם, הם בכל זאת "שחקנים" ממגרש אחר.
מצינו אם כן, כי הבסיס לקנאה הוא כמעט מולד ואינו רציונאלי דווקא. בהנחה שמדובר ברגש כה דומיננטי ו"אנושי", אשאל – מה הוא בא לשרת ומה ניתן לעשות בו?
אל תקנאו באהבה
מסר עמוק אני מוצאת בנבואת הנביא מלאכי. נדמה לי כי כוונתו ללמד שלא לערבב בין אהבה לקנאה ובין נקודת המוצא ליעד. האופן בו יראו חייכם, הוא אומר, אינו תלוי בגורל שונאיכם, אלא במידה בה תבחרו לחיות חיי אמת. אהבת ה' אליכם היא נקודת המוצא של היותכם בניו של יעקב. אינכם צריכים לשאוף ולהתחרות עליה, כאילו הייתה היעד, או נקודת הסיום. היא נתונה לכם לעולם.
ובאשר לקנאה- אל תתפלשו בה ואל תבוזו תחת חסותה לה' , תוך התחמקות מן המצווה אשר צוותם לעשות.
הדרך בה אתם צועדים כעת, שגויה, אומר הנביא לכהנים: "מגישים על מזבחי לחם מגואל"… (פס' ז') סורו ממנה, "ועתה חלו נא פני אל" (פס' ט'), ונהגו כמצופה מכם. במידה ולא תעשו כן – תהפוך המצווה (וההזדמנות) לעונש ולתזכורת כואבת על אי מימוש הברית.
***
רגש הקנאה טמון בנו מבראשית. בידינו הבחירה האם לתת לו לנהל אותנו (להישאר בבושה ובכעס ולהזדעק מהישגי אחרים), או שמא ננהל אנו אותו ונמיר את האנרגיה שבו לתיקון ועבודת ה'.
והאהבה – בלעדיה, לא יכולנו לזוז.
(תולדות תשע"ו)