פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הבחירות הבאות עלינו לטובה, הציפו מחדש את דמויותיהם של גנרלים ותת גנרלים נשכחים, שבימי בחירות יש להם עדנה מיוחדת. אחת התופעות המאפיינות ביותר את מדינת ישראל היא ריבויים של אנשי צבא, משטרה, מוסד ושב"כ בצמרת השלטון. כל אלוף – "מלך", ראש ממשלה או שר, או, למצער, יו"ר דירקטוריון של חברה ממשלתית גדולה.
לצד תרומתם העצומה לביטחון ישראל, ניסיונם העשיר וכושר מנהיגותם, מביאים עמם לעתים מנהיגים אלה גם תכונות אופי שליליות, שמטביעות את חותמן על הציבוריות הישראלית. חספוס לשון, גבהות לב, ולא אחת כוחניות יתירה, שבאה על חשבון שיקול דעת, מתינות, והיכולת לגשר על פערים בין עמדות.
בנוהג שבעולם, גיבורי הכוח זוכים להערצה. ואם בחברה הכללית כך, בחברה הדתית על אחת כמה וכמה. מי לא ראה התרגשותם של ילדי תלמוד תורה, לנוכח "סולדאט" – חייל עטור מדים (אפילו ג'ובניק למהדרין, אלוף רב פעלים הוא, אצל אותם שלא ידעו להבחין בין תכלת לכרתי). יתרים עליהם תלמידי ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות, שהרבה משיחם ושיגם, נסב על ענייני צבא והערצת מפקדיהם. וטרם דיברנו בתנועה הציונית שבה הפך חג החנוכה לסמל של כוחניות יתירה, הערצת "מכבי מושיע ופודה", והעצמת גבורתו הצבאית. ההתמקדות בכוח הפכה לסמלו המסחרי של ה"יהודי החדש", בעל השרירים, שהשתחרר זה מכבר מתדמית היהודי ה"גלותי" ונטל את גורלו בידיו.
עיון במקורות השונים שמרכיבים את מסכת חג החנוכה, מלמד על גישה שונה לחלוטין, שמצניעה את החיל והכוח (בלי להמעיט בתרומתו לניצחון הצבאי), ומעצימה דווקא את שלטון הרוח. כך, למשל, אותו חֶסֶר בולט של אזכור החשמונאים (והתעלמות כמעט מוחלטת מחג החנוכה בכלל) במשנתו של רבי יהודה הנשיא, וכך בהימנעות מקביעת מסכת מיוחדת – בניגוד לחג הפורים- להלכות חג החנוכה.
עד כדי כך, שהתלמוד שואל, אם מתוך מה שנראה למראית עין כ"חוסר ידיעה", או יותר מתוך רצון להעברת מסר חינוכי בדרך של שאלה ותשובה: "מאי חנוכה?", שאלה שאינה נשאלת כלפי שאר החגים. ואף התשובה ספוגה בניחוחו של ניצחון הרוח, בפך שמן טהור, ולא בניצחון הצבאי שמוזכר רק בדרך אגב.
ביטוי נוסף לכך ניתן בתפילת היום, "על הנסים", שניצבת בצלה השחור והמאיים של שלילת חופש הדת: "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ואף כאן, הניצחון מובלט לא בפן הצבאי שלו, אלא דווקא במימוש חופש הדת והפולחן הדתי, כשבאו "בניך לדביר קודשך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קודשך". ושמא אין זה מקרה, שעד כדי כך "הושכח" הניצחון הצבאי המזהיר, שה"זכר לנס" אינו מתבטא במצעד צבאי עם חרבות מצוחצחות אלא בהדלקת שמן כזכר למקדש, שכזכור אסור להיכנס בו בחרב ובשאר כלי משחית.
גם הפטרת היום (זכריה ב), חותמת בהכרזה החריפה: "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'". וכבר אמרו חכמים במשנת אבות, ש"איזהו גיבור", הוא לאו דווקא המנסה להשתלט בכוחו על סביבתו, אלא דווקא זה ש"כובש את יצרו". אין צריך לומר, שחז"ל לא אחת הדגישו, שלא רק דורון ותפילה נחוצים, אלא גם מלחמה. ועם זאת, העמידו את הדברים בפרופורציה נכונה.
בעולמנו הכוחני, נושא עמו מי שממעט להשתמש בכוח להשגת מטרותיו תווית של "פראייר", פחדן ומוג לב. התקיפו אותך – מְצוֶוה אתה לתקוף חזרה שבעתיים. לא כן בעולמה של תורה. חז"ל הורונו שלעתים דווקא המותקף שמבליג וכובש את יצרו ראוי להערכה: "הנעלבין ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". מה שנראה בעינינו כרפיסות וחוסר אונים, מועלה בפי חז"ל כמודל אידיאלי לאהבת ה'! והוסיפו באבות דרבי נתן (כג): "איזהו גיבור? מי שעושה שונאו אוהבו". אמור מעתה: גבורה יהודית אינה מתבטאת תמיד בשדה הקרב, בכוחניות והערצתה, אלא לעתים דווקא ביכולת ההבלגה, ובהעדפת הרוח על פני הכוח. (מקץ תשע"ה)
